מנהג יש להם לשופטי בית המשפט העליון. כאשר אחד מהם עוזב (מכוח החוק. איש מהם לא פורש מרצונו ( עושים לו טקס ומדברים בשבחיו. ובו ביום מתפרסם פסק דין "חשוב" שבו השופט העוזב מנהיג שינוי משפטי דרמטי. זה קרה השבוע עם השופט אליעזר ריבלין, שהנהיג צוות של שבעה שופטים שפסק הלכה חדשה בעניין "הולדה בעוולה. "
זה קורה, וכנראה לא מעט, שנולדים ילדים עם מומים. במקצת מהמקרים המום המתגלה הוא תוצאה מרשלנות הרופא המטפל. במקרים אלה עולה השאלה האם התינוק והוריו זכאים לפיצוי. עד השבוע הפסיקה קבעה כי ההורים זכאים לפיצוי בגין "הולדה בעוולה" וכי התינוק זכאי לפיצוי בגין "חיים בעוולה. " ריבלין וחבריו שללו את עילת הפיצוי מהתינוק והגדילו את זכויות ההורים. כספית, המצב לא משתנה מהותית. אבל ריבלין פסק "הלכה חדשה. "
ופיספס.
לכאורה העניין פשוט. אישה בהיריון מטופלת בידי רופא. הרופא לא ביצע בדיקות כראוי. לו היה מבצען, אפשר והאישה הייתה בוחרת בהפלה. משלא עשה כן, נולד ילד עם מוגבלות. זו רשלנות קלאסית ומה שנותר לקבוע הוא את הפיצוי. לענייננו זה לא כל כך מעניין אם הפיצוי ניתן לתינוק או להוריו. השאלה היותר מעניינת היא האם בכלל צריך פיצוי.
שאלת הפיצוי תלויה בהסדרים החברתיים. במדינה כמו ארצות הברית (או בית החולים הפרטי אסותא, למשל,( שבה מערכת הבריאות היא פרטית, שכירת שירותי רופא היא כמו קניית מקרר. כמו שעל רכישת מקרר יש ביטוח, כך על טיפול רפואי. משמתקלקל המקרר בתקופת הביטוח זכאי בעליו לפיצוי. וכך עם התינוק (והוריו) במקרה שהילד "מתקלקל. "
אלא שאנחנו לא שם. או לפחות חשבנו שאנחנו לא שם. בישראל, כמו ברוב מדינות אירופה המערבית, מערכת הבריאות - בעיקרה - מולאמת, ולצידה יש מערכת רווחה. משמעות הדבר היא שהחברה לוקחת על עצמה את הטיפול הרפואי ואת צורכי המשפחות של אנשים עם מוגבלויות. זו הערבות ההדדית של מדינת הרווחה. במערכת כזו לאף אדם לא מגיע פיצוי על נזק שהמערכת הציבורית עשתה לו. מה שמגיע לנפגע זה הטיפול הכי טוב שיש, הן בעת חוליו והן בהמשך חייו.
כדי לחדד נעשה טיול קצר עם הכסף. כל אחד מאיתנו משלם את עלות הבריאות הציבורית במישרין (מס בריאות) ובעקיפין (מסים אחרים. ( כאשר רופא מהמערכת הציבורית מתרשל ונקבע פיצוי למטופל או לבני משפחתו, מי שמשלם זה לא הרופא - זה אנחנו. אבל "אנחנו" לא התרשלנו, אז למה אנחנו נדרשים לשלם? לעומת זאת, המתרשל לא משלם (הכל תלוי בפוליסת הביטוח שמוציאות המדינה וקופות החולים, על חשבוננו, לרופאים. (
האבסורד ממשיך: נניח שילד שיחק כדורגל ונפגע, וכתוצאה מכך נעשה מוגבל כמו הילוד שבדוגמה הקודמת. במקרה הזה אין את מי לתבוע, אז אין מי שיפצה. מדוע ילד א' יחיה ברמת חיים שונה מילד ב' - על חשבון הציבור - רק בגלל תרגיל משפטי?
התרגיל עולה מאות מיליונים לשנה, כסף שרובו הולך לחברות ביטוח ולעורכי דין, במקום לטיפול בנפגעים מכל הסוגים. אגב, אותו פער טיפולי קיים בנפגעי תאונות דרכים לעומת נפגעים זהים שלא מתאונות דרכים. אם שברת רגל בתאונת דרכים אתה זכאי לפיצוי שלא יקבל מי ששבר רגל במשחק כדורגל בשכונה. למה? במיוחד, וראוי לחזור על זה 100 פעם, כשאנחנו משלמים. האם יש לנו העדפה חברתית לרגל שבורה בתאונת דרכים על רגל שבורה מטיול בוואדי?
ריבלין וחבריו עסקו במוסר והתעלמו מהכרעה חברתית. היה פיצוי בעוולה ונשאר פיצוי בעוולה. חבל, כי הייתה כאן הזדמנות לפסוק הלכה חדשה, ולפיה לכל החולים מכל הסיבות מגיע טיפול רפואי ורווחתי שווה ?
31. 5. 2012
