כבר
לפני כמאתיים שנה אמר קרל מרקס כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה – פעם כטרגדיה ואחר כך
כפארסה. אבל יש מקרים, שבניגוד לתיזה של מרקס, מטיפשות שחוזרת על עצמה יוצא מתוק. ותודה לתשיעיה, למשרד החוץ, ולגלעד ארדן – השר
להגנת הסביבה, שלשם שינוי אולי באמת יגן על הסביבה.
הרשות
הפלסטינית, ולא בפעם הראשונה, מתכננת לפנות לאו"ם כדי להתקבל כחברה שאינה
מדינה. ממשלת ישראל עצבנית מהעניין אף יותר מאשר מההפגזות על יישובי הדרום שעליהן היא מבליגה יותר מאשר כל ממשלת מרכז שהיתה במקומותינו. למה
העצבים? מה זה מעלה או מוריד אם פלסטין תתקבל לאו"ם? הרי ממשלתנו כבר קיבלה
מזמן את "פתרון שתי מדינות", אז מה העניין? מה העצבים?
הגירסה
הרווחת היא שממשלת ישראל מפחדת מבית הדין
הבינלאומי בהאג. היום הדרך לשם חסומה בפני הרשות הפלסטינית כי אינה מדינה ואינה
חברה באו"ם. אבל והיה ותתקבל
לאו"ם היא תוכל לפנות לבית הדין הבינלאומי בעניינים שונים אך לא משונים.
למשל: חוקיות ההתנחלויות, הריסת בתים, שוד מקורות מים ועוד.
אם
אכן זה השיקול, הרי שזהו בהחלט שיקול רציני. לעצבים יש הצדקה. תארו לעצמכם שבית הדין
הבינלאומי יתכנס לדון בחוקיות ההתנחלויות ויקבע בניגוד לעמדת ישראל ו"מסמך
אדמונד לוי" כי ההתיישבות הישראלית
מעבר לקו הירוק נוגדת את החוק הבינלאומי? ואם הוא יקבע כי סיפוח מזרח ירושלים אינו
חוקי? אנא אנו באים?
לגבולות
1967 – אם וכאשר.
מבחינת
ממשלת ישראל והאופוזיציה מהזן של שלי יחימוביץ ויאיר לפיד, מדובר באסון די גדול. לכן מובנת הבחירה באלטרנטיבה. זו שנשלחה ממשרד
החוץ לשגרירינו בעולם לאחר שנשקלה בכובד ראש בחבורת השרים וזו שמומלצת על ידי
הארדן: ביטול הסכמי אוסלו.
איזה
רעיון מבריק. אם נבטל את הסכמי אוסלו, לא תהיה רשות פלסטינית. ואם לא תהיה רשות
פלסטינית לא תהיה תביעה בבית הדין הבינלאומי. ובלי תביעה שכזו לא תהיה פסיקה על
ההתנחלויות והכיבוש. ובא לציון הגואל.
אז
מה כן יהיה בכל זאת?
כיבוש
(או שיחרור) נטו. כמו שהיה לפני 1993.
ויש בזה גם משהו משעשע.
שעשועים
תחילה: בחודשים האחרונים נקלעה הרשות הפלסטינית לקשיים תקציביים. משכורות שולמו באיחור,
פרויקטים, מעטים ככל שהיו, נדחו. הרשות פנתה לאומות העולם, ומעט מאוד קרה. ממשלה
אחת נרתמה לסייע בנחישות ובעוצמה: כן, ממשלת ישראל של בנימין נתניהו. שר האוצר, יובל
שטייניץ, הורה להעביר מקדמות כספיות למימון הרשות הפלסטינית. הנה הפארסה בלי
ההיסטוריה: שטייניץ מממן את מה שארדן מציע לחסל.
מה
שיותר חשוב הוא העניין עצמו. אם ישראל מבטלת את ההסכם, כל האחריות על מה שקורה בין נהר הירדן לים התיכון מוטלת על
כתפיה. הרעיון של מדינה דו לאומית או
מדינה חילונית דמוקרטית יוכל, סוף סוף להתממש. התביעה ל"תושב אחד – קול
אחד" תתפוס כפתרון יחיד אפשרי. כי בהעדר אפשרות לשתי מדינות, נשארת רק מדינה
אחת. ולאפרטהייד – מדינה אחת ובה מיעוט ענק נטול זכויות, אין באמת סיכוי אפילו
בתמיכה של סין, זימבבווה, רוסיה וקוריאה הצפונית – קבוצת המדינות המצורעות.
הנה
הדגמה כלכלית קטנטונת למשמעות הארדניזציה של הסכסוך. היום הרשות הפלסטינית משלמת חלק גדול מחשבונות החשמל של נתיניה. למה? כי הרשות
מתנהגת בחוסר אחריות תקציבי שעיקרו, אגב, במספר עובדיה. עם ביטול הסכמי אוסלו
תעמוד ממשלת ישראל בפני דילמה: האם להמשיך בנוהג הנפסד ולשלם את חשבונות החשמל של
הפלסטינים או להתחיל לגבות תשלום עבור חשמל מתושבי מחנות הפליטים ומשאר הלא-משלמים. ומה על מימון החינוך ביריחו
למשל? ושירותי הבריאות? ובאילו כספים?
אין
ספק שבנימין נתניהו , גלעד ארדן ואביגדור ליברמן השקיעו מחשבה רבה בפתרון הזה.
תומכי ברית שלום מהימים שטרם הקמת המדינה מחזיקים להם אצבעות. גם הפינה הזו שותפה
לממתק ההיסטורי הזה.
בהצלחה.
14.11.2012
