לא מכבר פגשתי באדם מעורה מאוד בכלכלת ישראל. בעבר היה בכיר במגזר
הציבורי ועתה במגזר הפרטי. נפגשנו בעקבות עימות בנושא "ימין ושמאל
בכלכלה" שבו השתתפתי. "אני רוצה להבין", אמר האדם המעורב,
"אתה לא מאמין בביקוש והצע"?
הכוונה, כמובן, לאחד מ"חוקי היסוד"
של הכלכלה שבעיני רבים נחשב לבעל תוקף אף יותר
מהאמונה ביהווה שמקפיד בשמירת שלומם של מאמיניו.
אמרתי לו שאם הוא מחפש אלוהים כלכלי שיעבור ל"דמוגרפיה".
תפנו לרגע עין צופיה לדיאגרמה הבאה
היא לקוחה ממצגת שהכין ד"ר עדי ברנדר
מחטיבת המחקר של בנק ישראל לכנס על ביטוחי בריאות שערך השבוע מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בירושלים. מדובר בתחזית על מספר הרופאים שיהיו בישראל
בעשור הקרוב, ועל שיעור הרופאים בתוך האוכלוסיה. מה שמראה הדיאגרמה היא פעולת הדמוגרפיה. הרופאים מדור ה – baby boom, ילידי
השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השניה , יוצאים משוק העבודה, ועל אף שבתי הספר
לרפואה, כולל זה שרק נפתח בצפת, עובדים
במלוא הקיטור - ישראל נכנסת למחסור חריף
ברופאים.
וכך מתאר הארגון לשיתוף פעולה כלכלי(OECD) את המצב הנוכחי ברפואה הישראלית: "ישראל הקימה מערכת
בריאות ראויה לקינאה בקרב מדינות האירגון ב- 15 שנה שחלפו מאז חקיקת חוק ביטוח
בריאות ממלכתי". ולמי ששכח: האירגון כולל את כל המדינות העשירות והבריאות
ביותר בעולם.
מה שמלמד, בין השאר, כי יש מקרים שבהם הלאמה
ואסדרה (רגולציה) מניבים תוצאות הרבה יותר טובות מאשר הפרטה. ארה"ב מוציאה על
בריאות תושביה בערך פי שניים מאשר ישראל , אך התפוקות (תוחלת חיים ותמותת תינוקות)
גרועות מאשר כאן.
אז אם כל כך טוב, למה כל כך רע?
עדיין לא רע, אבל הדמוגרפיה תכריע אותנו, אלא
אם כן נתעשת, ובמהירות.
בעשור האחרון התפתחה הרפואה הפרטית בישראל. ל
– 80% מתושבי המדינה יש ביטוח משלים שמנוהל בידי קופות החולים ולכשליש יש ביטוח
פרטי בנוסף לביטוח המשלים. בתוך מערכת
הרפואה הציבורית נדרשים הנזקקים לשלם חלק מההוצאה מכיסם. פרופ' דב צ'רניחובסקי
הראה כי ההוצאה הציבורית לבריאות היא בערך 1200 דולר לנפש לשנה ואילו ההוצאה
הפרטית היא כ – 800 דולר לשנה. בעת שנחקק חוק ביטוח בריאות היתה ההוצאה הציבורית
1100 דולר לנפש והפרטית 500 דולר. קל להבין לאן כל זה הולך.
אחד ההיבטים של התופעה הוא הפער הבריאותי.
לשם שינוי לא נעסוק הפעם בעניין הזה.
מאז ראשית שנות האלפיים הכסף מדבר, ובגדול, וזאת במערכת שאמורה להקצות
משאבים על פי מצב הבריאות ולא על פי מצב הכסף.
יש היום תחרות בין המגזר הרפואי הפרטי לזה הציבורי. הדבר בולט מאוד בקרב רופאים מרדימים. לפי התחזית של בנק
ישראל התחרות עוד תגבר. ואם, כאחד האדם,
הרופאים ירוצו אחר הכסף – ה – OECD
יכתוב בעוד עשור דו"ח על הפיספוס הגדול של מערכת הבריאות בישראל.
רפואה פרטית בתוך רפואה ציבורית
אילו הרפואה הפרטית והציבורית היו מתחרות זו
בזו בתנאים שווים היה רק מעט על מה להלין. במדינה חופשית יש מקום לרפואה פרטית לצד רפואה ציבורית. העניין הוא שאצלנו הרפואה הפרטית
היא בתוך הרפואה הציבורית.
בית החולים באשדוד, לדוגמא. הממשלה שילמה
יותר מחצי מיליארד שקל מכספי ציבור לגורם פרטי (אסותא) כדי שיקים בית חולים בלתי
שיוויוני בעליל. כספי הציבור יממנו בית חולים שימכור רבע מתפוקתו באופן פרטי, ולא
לפי הצרכים הרפואיים של הזקוקים לשירותיו. (והלא יאומן קרה: הממשלה החליטה לשלם גם
את המע"מ על חלקה, שלושה רבעים, מעלות בית החולים). הממשלה שללה את האפשרות
להקים בעצמה בית חולים שיוויוני. למה? בגלל האידיאולוגיה של ההפרטה שבה נגועות ממשלות ישראל כבר שנים הרבה. אם שלי יחימוביץ
הייתה סוציאל דמוקרטית אמיתית היא הייתה מודיעה כאן ועכשיו כי בית החולים הזה
יולאם מיד עם הצטרפותה לממשלה. אבל זה תסריט הזוי,
הסכם העבודה של רופאי בתי החולים הממשלתיים
הוא ייחודי. הוא מאפשר לרופאים לעבוד במקצועם גם באופן פרטי. לפקידי מס הכנסה
אסור. למשרתי קבע אסור. רק לרופאים מותר. התוצאה: המומחים שביניהם נוטשים את עבודתם הציבורית אחר הצהריים, ואת יתרת הזמן
ביום הם מקדישים לעבודה פרטית.
עובדים אצל המתחרים
לפעמים העבודה הפרטית נעשית בתוך בית החולים
הציבורי. קוראים לזה שר"פ, וסגן השר ליצמן (אגודת ישראל) מבקש להחיל את ההסדר
הזה על כל בתי החולים הציבוריים בארץ. לא
מכבר דיווחתי על רופא, מנהל מחלקה, ומומחה לניתוחים, שבעבודתו הציבורית כלל לא
עושה ולו ניתוח אחד! רק בעבודה פרטית הוא מואיל לעשות כן.
"הארץ" דיווח השבוע על סקר שעשו
סטודנטים לרפואה בבית החולים הדסה בירושלים. הם מצאו כי מי שמזמין תור לרופא
במרפאה הציבורית של בית החולים ימתין, בממוצע, 55 יום. מי שיזמין תור לאותו רופא
במרפאה הפרטית של בית החולים ימתין, בממוצע, 7 ימים. הרופא הוא אותו רופא. הבית
חולים הוא אותו בית חולים. המחלה היא אותה מחלה. רק הכסף הוא לא אותו כסף.
הדסה הוא אמנם, פורמאלית, בית חולים פרטי.
אבל כבר שנים שהוא ניזון מכספי מדינה.
די בדוגמאות האלה כדי להבין מהו הפתרון
לדמוגרפיה הקטלנית שתתפתח פה בעשור הקרוב
במקצוע הרפואה: יש לנתק לחלוטין את הקשר שבין הרפואה הפרטית לציבורית. הממשלה
במישרין ובאמצעות קופות החולים לא תקצה
אגורה למתקנים רפואיים פרטיים שבם נעשים טיפולים. טופס 17 (התשלום מטעם קופת חולים
לבית חולים) יהיה תקף רק בבתי חולים שבהם אין רפואה פרטית. רופא בבית חולים ממשלתי
יצטרך לבחור: לעבוד רק באיכילוב או רק באסותא. איכילוב הממשלתי, אם ינוהל נכון, יוכל לתגמל את הרופא שיישאר בגין
עבודה נוספת לאחר שעות העבודה הרגילות.
וגם זה תסריט הזוי.
22.11.2012
