November 25, 2012

מה בין חניה למכוניות לחניה לאנשים



השופטת מיכל אגמון-גונן פסקה שאסור לקחת לחסר בית את השמיכה שלו. שאפו


האגודה לזכויות האזרחי הביעה שבעות רצון גדולה. היא זכתה בתביעה משפטית נגד רשות ציבורית. ולא רק שהשופטת, מיכל אגמון- גונן, הוציאה פסק דין עקרוני ומקיף, אלא שייהנו ממנו העניים שבעניים, הפגועים ביותר.

 הנתבעת היתה עיריית תל אביב שביקשה לסלק כמה חסרי דיור מגנים ציבוריים שבהם "התנחלו". אלון מן, אשר ויצמן וגיל מתקה אליאס יחד עם האגודה לזכויות האזרח עתרו לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב.


העירייה בשלטון הסוציאל-דמוקרטיה מבית "העבודה"

עיריית תל אביב התחכמה. היא לא ביקשה לסלק את חסרי הדיור מהגנים הציבוריים. היא "רק" ביקשה לסלק את הציוד והחפצים שלהם שמהווים  מטרד ציבורי. לשיטתה של העירייה (בימים אלה של ערב בחירות טוב לעשות היכרות מחודשת עם ראש עירייה ממפלגת העבודה) חסר הדיור יכול לישון בגן הציבורי אבל אסור לו להחזיק בשמיכה או בשקית ללחם וחלב. מהטעם הזה, על אף שכבוד השופטת (למה שופטים כותבים על עצמם ועל בני מינם עם תואר "כבוד"? זה מיותר לחלוטין) כתבה מסה חביבה על זכויותיהם של  חסרי הדיור, בסופו של עניין המשפט התנהל על השמיכה. וחבל.

מעניין שאת הרשות העירונית הגדולה בישראל  מעסיקים  כמה עשרות חסרי הדיור ששוהים בגנים ציבוריים.כל מי שמתגורר בעיר, ורוב גדול של תושבי ישראל גרים בעיר, יודעים כי המטרד הגדול ביותר, המזיק ביותר, המזהם ביותר הוא המכונית הפרטית.  הזיהום הזה לא מציק לראשי העירייה. הנזק הזה מתקבל באהבה. יותר מזה: העירייה עוסקת באופן
 אינטינסיבי, ויש לה תאגיד העוסק בכך, במציאת "לינת" לילה ויום למכוניות עומדות. קוראים לזה חניה והעירייה, כל עירייה, מזמינה את בעלי המכוניות להלין  את רכבם  על גבי שלטי ענק שבהם מפורטים המקום, הזמן והמקומות הפנויים. ובתל אביב מדובר במאות אלפי מכוניות ליום, לעומת כמה עשרות חסרי דיור. חסרי הדיור, כך עיריית תל אביב, מלכלכלים את העיר. המכוניות הפרטיות, המזהמות מאות  מונים, אינן לכלכוך. מה שקרוי סדר עדיפות חברתי.

זכות הדיור של חסרי דיור

השופטת עסקה באריכות וברוח ליברלית למופת בזכות השימוש בקניין הציבורי. היא כתבה כי זכות השימוש בקניין ציבורי, במקרה הזה הפארקים, אינה שיוויונית. לחסרי קניין פרטי יש זכות מיוחדת לעשות שימוש שימוש בקניין ציבורי לצרכי דיור. הסיבה אמורה להיות ברורה לכל אדם: כי אין להם משהו שהוא זכות בסיסית של כל אדם- מקום ללון בו.

אגב, עיריית ירושלים הגדילה לעשות. בזמנו הקימו כמה מפגינים סוכה מול בית שהופקע מתושבים ערבים שגרו בו עשרות שנים. העירייה פינתה אותם בכוח על בסיס אותו חוק עזר בדבר "מטרד לציבור". משנשאלה העירייה מדוע אין מפנים את האוהל של מפגינים למען שחרור גלעד שליט (אז בשבי בעזה) ענו ראשי העירייה כי ההפגנה של שליט היא נכס לאומי והעירייה תומכת בו ובמטרד הציבורי שהוקם לשימוש המפגינים על המדרכה הציבורית לשנים הרבה.

בסופו של עניין פסקה השופטת נגד העירייה. היא לא רשאית להחרים את השמיכה של חסר הדיור. בתנאים מסויימים נניח בקיץ, אפשר להבין מפסק הדין, שאם חסר הדיור היה מקים אוהל – היה  אפשר לסלק אותו בכפייה.  אבל בגשם – סילוקו לא תקין.

אם כך, למה זה פסק דין בעייתי?

בעיקר כי השופטת קנתה את הבלוף של העירייה שהדיון הוא על השמיכה ולא על המהות – הדיור. היא גם קנתה את הבלוף שעירייה יכולה בתום לב לסלק "מטרד" הנקרא חסר דיור, אך זכאית לעודד מטרידים באלפיהם עם מכוניות מזהמות, מצופפות, צופרות ולספק להן- למכוניות – לינה. זו הייתה הזדמנות בלתי רגילה להיכנס בעירייה,  ברשות העירונית  שמבינה באופן כה עקום ומפלה את תפקידה הציבורי.

אבל גם אם שופטים נאלצים לפסוק באופן מצמצם, מיכל אגמון-גונן הייתה יכולה לעשות טוב יותר. היא הייתה יכולה לפסוק לטובת העירייה ועם זאת  להשיג את המטרה החברתית בצורה הרבה יותר מוצלחת. וכך היה ראוי שייראה פסק הדין: רשאית הרשות הציבורית לסלק כל חסר דיור מגנים ציבוריים, ולסלק בכפייה כל שמיכה וחפץ שבו משתמש חסר הדיור ובלבד שתספק לו דיור חלופי וחפצים חלופיים.

ואז נראה מה יעשו הרשויות הציבוריות עם חסרי דיור.

ובהזדמנות זו: מה עם זכותם של חסרי מכוניות פרטיות לתחבורה ציבורית בכל ימות השנה? או שזכות התנועה ניתנת להפקעה...
25.11.2012