16 במרץ 2013

כאשר הגודל לא קובע



כמה פעמים שמעתם את האימרה "הוא גדול מכדי ליפול"? קחו לדוגמא את מקרה ג'נרל מוטורס. האם ארצות הברית היתה יכולה לתת לתאגיד הענק להתמוטט?  הנשיא הנוכחי, ברק אובמה, חשב שלא. הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש, האמין שמוכרחים  לתת למישהו ליפול, כדי ללמד לקח  את הקפיטליסטים שבנו על כך  שהשלטון יציל אותם  מפשיטת רגל. וכך, ליהמן ברודרס – בנק השקעות לא גדול במיוחד התמוטט.  ומה קרה? מיד לאחר מכן נאלץ ממשל בוש להזרים מיליארדים כדי למנוע מגופים עיסקיים אחרים להתמוטט. כמעט כל הבנקים האמריקאים , חברות ביטוח וכל מה שמריח מפיננסים קיבל גלגל הצלה ציבורי.


בנק זה לא מסגריה


מהמשבר של 2007-8 לומדים  שהגודל לא באמת קובע. היום אין כמעט מחלוקת שבעניין ליהמן, בוש קיבל החלטה מוטעית.  כי יש פינות בכלכלה שבהן מהרגע שגוף אחד, אפילו קטן, נופל, גדל הסיכון שהאחרים ילכו בעקבותיו ולו רק בגלל אובדן אמון הציבור.  הסכנה הזו חמורה פי כמה כשמדובר בבנקים מסחריים רגילים.

אם מחר בבוקר, יבקשו רק  עשירית מהמפקידים בבנק כלשהו למשוך את כספם  – הבנק יתמוטט.  יש מדינות שהנהיגו ביטוח פיקדונות – הבטחה של המדינה להחזיר את הכסף למפקידים במקרה של התמוטטות הבנק. התברר כי ביטוח כזה, בזמן אמיתי, דווקא מגביר את הפניקה. כל אלה שהביטוח לא חל עליהם, למשל בעלי פקדונות ענקיים שהם כרגיל מאוד עשירים, ברחו מבנק שיציבותו נראתה להם מפוקפקת.  וכאשר העשירים בורחים כל העדר נוהר אחריהם.

בין שוק חופשי לבין פיקוח ציבורי

מדוע אנשים מחליטים  לברוח מבנק כלשהו?  בדיוק מאותה סיבה שהם לפעמים בורחים מסיכונים כלכליים אחרים. הם רואים התנהלות לא באמת אחראית של המנהלים ומשתדלים ללצאת בזמן -  מהמניה, מאגרת החוב. העניין החשוב הוא  איך למנוע את הנזקים.  או, בלשון אחרת, איך לאכוף התנהלות אחראית על תאגידים כלכליים ובמיוחד בנקים.

הימין והשמאל הכלכלי חלוקים בעניין הזה. הימין מאמין ששוק חופשי ותחרותי הוא הכלי הטוב ביותר לייצר התנהגות אחראית. ארה"ב האמינה בזה והמערכת הפיננסית שלה התמוטטה במשבר 2007-8 עד שהממשלה נאלצה להתערב, להזרים מיליארדים ולהלאים עסקים כדי למנוע את העמקת המשבר.  השמאל מאמין  בפיקוח ציבורי על עסקים, ויש אף הגורסים הלאמה. אלא שכאשר מפקחים  מתחזקת התלות הון-שילטון -  אנשי עסקים מתחככים בנציגי השלטון ולא פעם מממנים את השילטון המפקח עליהם.

ההסדר הפיננסי הקיים

במציאות נמצאה פשרה.  בזל 3 הוא דוגמה. זהו שמו של הסכם כלל עולמי שמחייב את הבנקים להגדיל את ההון שלהם. הרעיון הוא פשוט: אם בנק יממן את האשראי שהוא נותן מההון שלו ולא מהלוואות, הוא יתנהג ביתר אחריות.  העיקרון מקובל. מה שהדעות חלוקות עליו הוא  שיעור ההון הדרוש. בזל 3 קבע 10% (לצורך העניין לא חשוב איך זה בדיוק נמדד). המתנגדים, רוב הבנקאים, טוענים שמימון כזה יאלץ  את הבנקים להעלות את הריבית למשתמשים. ומי רוצה ריבית גבוהה יותר?

ההסדר הפיננסי הראוי

שלושה חוקרים פירסמו לאחרונה מחקר (*) שבדק האם הנזק  – עליית הריבית העתידית  מצדיק את  התועלת שיביא – התנהגות אחראית יותר של הבנקים. החוקרים ערכו תחשיב מפורט: בכמה העלאת כמות ההון תגדיל את הריבית למשתמשים? מה העלות והתועלת הכללית של מהלך שכזה? מהו השיעור המיטבי של ההון שראוי שיהיה  בידי הבנקים?
התשובה מפתיעה: השיעור המינימלי של ההון העצמי של הבנק, צריך להיות  כפול ממה  שנקבע בבזל 3. השיעור הזה, כך המחקר, יביא להעלאת ריבית של פחות מחצי אחוז. איך זה יכול להיות?

ברגע שהבנקים יחוייבו לתת כאשראי את הכסף שלהם ולא רק את הכסף של המפקידים הם יצטרכו להתנהג בצורה יותר אחראית. הם לא יממנו משכנתא על דירה ששוויה מיליון עם הלוואה של 900 אלף.  כי הם יודעים שמחיר הדירה יכול לרדת, ובהרבה, ואם לא יזהרו,  הנכס שבידם – המשכנתא – לא תהיה שווה את ערכה. לפיכך השימוש בכסף יהיה מושכל יותר. לא יהיה מימון לבועות פיננסיות רוויות סיכונים. בסך הכל יהיה טוב יותר. ובקיצור: המערכת הבנקאית תתקשה לטלטל את הכלכלה כפי שקורה עתה.

מה שאולי מסביר מדוע אף אחד לא יקנה את ממצאי המחקר הזה.

(*)     :David Miles, Jing Yang and Gilberto Marcheggiano
OPTIMAL BANK CAPITAL. Economic Journal, March 2013  
16.3.2013