לרבים מאיתנו יש ביטוח חיים. כל מי שלוקח משכנתה
מחויב להוציא פוליסה כזו. אחרים עושים כן מרצונם. כי מה יקרה אם נמות? מי ידאג
לילדים? אלא שפוליסות ביטוח חיים אינן מבטחות במקרה של מוות אלא באופן מוגבל. רובן תקפות במקרה של מוות עד שהגיע
המבוטח לגיל 65. אחרי הגיל הזה, כשהמוות נהיה עניין יותר אקטואלי, כבר אי אפשר
להשיג פוליסה כזו.
למה? קוראים לזה "גריפת שמנת (cream
skimming)". ובהרבה מילונים ההגדרה של הביטוי
היא מכירת ביטוח למי שאינו צריך אותו. הרווח הגדול של חברות ביטוח מקורו ממכירת פוליסות ביטוח למי שאינם נצרכים להן. אם
יש כאן טמטום, הוא כולו בצד המבוטחים. המבטחים חוגגים על הרווחים.
הדו"ח של משרד הבריאות
אז מה חדש? השבוע פירסם משרד הבריאות דין וחשבון
על חדרי ניתוח ומחלקות כירורגיות של בתי חולים. מתברר כי בתי חולים חולים כלליים
וציבוריים זוכים לציון גבוה יותר מבתי
חולים מתמחים ובבעלות פרטית. עיתון "הארץ", בזעם בורגני מהדהד כתב כי
"משרד הבריאות מסתיר את הפערים בין בתי החולים". מדוע? כי בדו"ח לא
התפרסם הנתון שהכי חשוב לבורגנות התל
אביבית: מה הציון של איכילוב מול שיבא ובילינסון. איפה השקיפות התבכיין העיתון?
נניח
שמשרד הבריאות היה מפרסם מידע על שיעורי התמותה בכל בית חולים. ונניח שיתברר כי באיכילוב
מתים 10 מכל 1,000 מאושפזים, בשיבא 8, בבילינסון 12 ובסורוקה שבבאר שבע – 14 חולים
מכל 1000.
אני גר בדימונה וחטפתי עתה התקף לב
אם אתם מתגוררים בדימונה, למשל, וחטפתם התקף לב ואם אתם אמונים על הציון, אז מה? תיכנסו לאמבולנס ותיסעו שעתיים לשיבא?! הרי כל בר דעת יודע שבמקרה כזה צריך להכנס
לאמבולנס ולהגיע במהירות הגדולה ביותר לבית החולים הקרוב ביותר גם אם מדובר בבית החולים "הגרוע"
ביותר במדרג הציונים – למה? כי בהתקף לב הגורם
החשוב ביותר להישרדות הוא ההגעה המהירה ביותר לבית חולים.
הדוגמה הקטנה הזו מלמדת עניין חשוב: משחקי הציונים
אולי רלוונטיים לתושבי תל אביב אבל אין בהם שום ערך למי שמתגוררים בפריפריה ואין להם אפשרות בחירה
בין בתי חולים.
אני גר ברמת גן וחטפתי התקף לה
עכשיו נעבור לתל אביבים. אחד חוטף התקף לב ורץ.
לאן? הוא קרא האת גיליון הציונים של משרד הבריאות וטס לשיבא. יפה עשה. מה עושה גבי
ברבש?
תכירו בבקשה את המנהל של המרכז הרפואי שאיכילוב
במרכזו. הוא רואה חולים בורחים לשיבא, בגלל הציון. ההכנסות של בית החולים שלו בצניחה.
מה יעשה? הוא מנסה להעלות את הציון שלו,
ומהר.
הדילמה של מנהל בית חולים
יש שיטה להעלות את הציון על תפקוד בית החולים:
לעבוד קשה, לשפר את השרות לחולים, למצוא סגל רפואי שייתן טיפול טוב יותר ויקטין את
שיעורי התמותה. זה ייקח חמש שנים ועד אז איכילוב יפשוט את הרגל. ויש קיצור דרך לשפר את הציון בלי כל ההשקעות דלעיל ועם הצלחה
מובטחת תוך כמה חודשים. איך? נכון – גריפת שמנת.
אם יש לך חולה במצב גרוע והוא תושב דרום תל אביב
או חולון, אתה משכנע את המשפחה לקחת אותו
לבית החולים וולפסון. "זה יותר קרוב לבית שלכם. יהיה לכם יותר קל לבקר. ממילא
אי אפשר לעשות כלום". המשפחה משתכנעת, הציון של איכילוב עולה ושל וולפסון
יורד כי החולה מת בתוך שבוע.
המחקר האמריקאי מלמד
לא יכול להיות? בתי חולים לא יעזו לעשות כאלה
דברים! רוברט רוזנמן ודניאל פריסנר פירסמו מחקר במדינת וושינגטון שבצפון מערב
ארצות שבדק בדיוק את העניין הזה. התשובה
שלהם חד משמעית: בתי חולים עושים דברים כאלה כל הזמן.
אגב, להבדיל, גם בתי ספר נוהגים כך. כאשר נותנים ציון לבתי ספר על סמך הישגי תלמידים
בבחינות, המנהלים והמורים גורפים שמנת בדרך
של מיון וקבלת תלמידים טובים יותר לבית
הספר שלהם, הם מרחיקים תלמידים חלשים מבית
הספר ועוד שורה של תרגילים מהסוג הזה
שתכליתם לשפר את הציון, לא את רמת ההשכלה ולא את הבריאות.
הסתירה בין שקיפות ובריאות
הדילמה נראית קשה גם במקרה הפשוט לכאורה של בחירה
בין ציון על שיעורי התמותה והמרחק של בית החולים
ממקום מגוריו של החולה. . בחיים הדברים מורכבים בהרבה. משרד הבריאות נתן ציונים על "הכנה
לניתוח", טיפול "אחרי ניתוח" ו"כשלים כלליים". גם אם
נניח כי הדברים האלה מדידים (ואין בהחלט שום דרך אובייקטיבית למדוד אותם ) עולה השאלה איך נשקלל את הרכיבים האלה עם שיעור
התמותה. מה נעשה כאשר הציון בתמותה הוא גבוה (מתים פחות) אבל הציון בטיפול לפני
ואחרי ניתוח הוא נמוך. מתאשפזים שם?
ללמדנו כי שקיפות ומדדים אולי טובים לגריפת שמנת.
לבריאות – ממש לא.
6.3.2013
