בדיון במשבר בתי החולים הדסה אמר
מנכ"ל משרד הבריאות, רוני גמזו, כי ראוי להלאים את הדסה. לעומתו אמר סגן
הממונה על התקציבים באוצר, משה בר סימן טוב, כי אין להלאים וגם לא לאפשר לקופת
חולים "מכבי" – שהציעה את שירותיה – לנהל את בתי החולים החולים.
נוח היה למביני עניין לתקוף את
הניהול הכושל בבתי החולים הירושלמים. וסביר שיש בסיס לדברים. אבל אם הפסדי עתק הם
סימן לכישלון ניהולי, אז בתי החולים הממשלתיים – משיבא ועד זיו – הם כישלונות
גוליבריים בהשוואה להדסה. ואם נכניס
למשוואה את ארבע קופות החולים הרי שניהול כושל- הנמדד בהפסדים – הוא הנורמה.
הוויכוח שבין גמזו לבר סימן טוב חושף
את הצביעות הממשלתית.
לא ראוי לתת לקופת חולים לנהל בית
חולים. באמת? הרי רק לפני כשנתיים העניק משרד האוצר מאות מיליונים לקופת חולים
מכבי כדי שתקים ותנהל את בית החולים באשדוד – זה שהפעלתו עלולה לחסל את בית החולים
ברזילי באשקלון הסמוכה. שמיניות באוויר עשו אנשי האוצר כדי שהממשלה לא תיקח עליה
את ניהול בית החולים החדש. לבסוף בחרה במכבי, המסתווה תחת השם "אסותא" –
תאגיד בבעלות הקופה.
אז שיקרו אותנו פעם אחת. לא נורא. לא
נורא? ב – 1994 נחתם הסכם בין הממשלה לקופת חולים "הכללית". הקופה הייתה
גם אז במצוקה כלכלית וביקשה סיוע ממשלתי. הממשלה נענתה אך דרשה בתמורה, שה"כללית" תעביר אליה את בתי החולים שלה: סורוקה,
ביילינסון והאחרים. עברו 20 שנה וגם יאיר לפיד, יעל גרמן ומשה בר סימן טוב עדיין
לא מימשו את אופציית הבעלות. הם נותנים לקופת חולים הכללית לנהל בתי חולים שבדין
הם ממשלתיים. אבל להעביר את הדסה לניהול "מכבי"? זה אסור לחלוטין.
מה פשר הצביעות הזו?
סתם שקרים,
בתקווה שכולם שכחו מה התפרסם בעיתון של
אתמול? או אולי יש כאן מדיניות? התשובה היא שיש מדיניות וכדי לקיימה נזקקים לשקרים.
המדיניות היא שהממשלה פשוט לא רוצה.
היא לא רוצה את האחריות ואת כאב הראש שכרוך בה.
היא לא רוצה לנהל גם את בתי החולים שלה. גמזו סיפר בכנסת שלו כמנכ"ל,
אין סמכות להזיז איספלנית בבית חולים. מנהלי בתי החולים הממשלתיים עושים ברכוש
הציבורי כראות עיניהם. והממשלה לא עושה דבר. למה? כי היא לא רוצה.
רק זה חסר לה: להלאים את הדסה בתמורה
לחצי המיליארד שתזרים במסגרת
"הבראה". או לממש את זכותה לבתי החולים שלה שאותם מנהלת "הכללית".
או להקים עוד בית חולים באשדוד – שחויבה
להקימו לפי חוק. בהקמת בית החולים הזה היא שילמה ל"מכבי" סכום השווה
להקמת בית חולים בבעלות הממשלה. הרצון לא לעשות גובר אפילו על החיסכון הכספי.
הממשלה גם לא רוצה חינוך. האוניברסיטה
העברית בדרך להיות ההדסה הבאה. הממשלה שמחה לשלם לעמותות, המנצלות מורים בצורה
מחפירה, ובלבד שהמורים לא יהיו עובדים של הממשלה. היא לא רוצה לטפל בחולים
סיעודיים, בילדים בסיכון, בקשישים. את כל המוסדות המטפלים במוגבלים היא הפריטה. העיקרון
המנחה: קחו כסף, במשורה מטעמי "התייעלות", וצאו לי מהעיניים, ומהאחריות.
הצעצוע הנבחר
רק את הצעצוע הצבאי שומרים השרים לניהול
ממשלתי. כאשר לצעצוע חסר כסף – נתניהו ולפיד מגדילים את התקציב. כאשר הדסה,
הכללית, הלאומית, ושאר שירותים חיוניים חסרים
– הם נדרשים ל"הבראה" ולפיטורים.
15.2.2014
(המאמר פורסם ב"ידיעות
אחרונות" ב – 18.2.2014)
