"מינואר 2016, יהיה כל תושב מחויב לרשום במרשם
האוכלוסין כתובת דואר אלקטרוני לצד הכתובת הפיסית. מאותו יום כל אדם ועסק יוכלו לשלוח
מכתבים בדוא"ל. ממנכ"ל קרן הפנסיה דרך שר האוצר וכלה בכל תושב מן השורה."
כך נפתח מאמר
שהתפרסם כאן לפני תשעה חודשים שעניינו דואר ישראל.
קורא שהתקשה בהבנת הבדיחה התעניין
מדוע טרם קיבל פניה מהממשלה לקבוע את שמו וכתובתו האלקטרונים. תכנית כזו, הגיונית
ככל שהיא נראית, היא מהפכנית מדי עבור הממשלה השמרנית שלנו. זו מעדיפה להתבוסס
בבוץ שקי המכתבים, דואר ישראל, 1,500 עובדים, "גמישות ניהולית",
"שכר שעולה יותר מההכנסות" ושאר הבלים כלכליים וניהוליים שבהם עמוסה
התקשורת בימים אלה – ימים שבהם מתרבות שביתות ההזדהות עם עובדי דואר ישראל.
יש אצלנו חכמי
ניהול מהמעלה הראשונה. "מינהל עסקים" הוא מגמת לימוד במוסדות השכלה
גבוהה שהביקוש לחבוש את ספסליה, מאפיל על
כל מדעי הרוח. הרוח היא בשביל להעיף ניירות. מנהל עסקים – כדי לעשות בהם סדר.
במיוחד סדר עדיפויות. וכך גוף ממשלתי, שבמהותו נתן שרות שאינו שונה מזה של משרד
הפנים או הביטוח הלאומי, "התייעל" והועבר מהממשלה לחברה ממשלתית עיסקית.
העברת הדרכון ממשרד הפנים לידי גברת פלונית הוא עניין עיסקי, ואילו הנפקת אותו
דרכון היא ממש לא ביזנס – אם כי מחירו של
דרכון גבוה עשרות מונים מכל המכתבים שהפלונית תשלח כל ימי חייה. אבל אם הדרכון
עולה כסף, מדוע לא מעבירים גם את שרות הנפקת הדרכונים מיחידה ממשלתית לחברה
עיסקית, יעילה, מצליחה כנלמד באותם בתי ספר למנהל עסקים?
שרות מול שליטה
כי את הממשלה לא
באמת מעניין לתת לאזרחיה שרות כמתבקש
מתפקידה. היא רק מתעניינת בשליטה. המכתבים שאנחנו שולחים לחברינו ולעסקינו ממש לא
מעניינים את הממשלה. בדיוק כפי שהיא לא מתעניינת במה שאנחנו אוכלים. פעם, כאשר
נדרשה שליטה, התעקשה הממשלה שהמכתבים יועברו דרכה וסוכני מודיעין למיניהם יכלו לפתוח, להציץ, לרגל ולסחוט. מרגע
שהעניין הזה איבד את חשיבותו, השרות של העברת מכתבים הפך מיותר.
איך מבטלים
שירות כזה? תחילה מעבירים אותו לחברה עיסקית, ואחר כך מקפיאים את מחיר הבול, אחר
כך החברה מפסידה ואחר כך "מייעלים" עד מוות.
דרכון נשאר
אמצעי שליטה. לכן זה בסדר שפקיד במשרד האוצר ישתכר בהתאם להסכם הקיבוצי וששכרו
יעלה מעבר להכנסות המשרד. מה שלא כן אצל עובד דואר ישראל. ואם ההסכם הקיבוצי שלהם משנה
את השכר, אז שחברת הדואר על עובדיה תלך לעזאזל, ועמה המכתבים שאנחנו מקבלים או
שולחים.
המגזר העסקי מצא
פתרון. יש בארץ כמה חברות פרטיות שעיסקן דואר. בעלי הממון והעוצמה הכלכלית מצאו
להם סידור להעברת דואר. אבל מה עם סתם תושבים – פלונית ואלמוני?
הצביעות של שר האוצר
זה עוד יותר
חמור כאשר מי מאיתנו מבקש לשלוח או לקבל חבילה או מכתב רשום. מספר סניפי הדואר
הצטמצם דראסטית – "התייעלות" כבר אמרנו – ואלה שנשארו יכולים לזכות בפרס
איגנובל לשרות הגרוע ביותר בממלכה. והממשלה מה? לא מעניין אותה.
כאשר יאיר לפיד
מצא שבתקציב המדינה ההוצאות גדלו מעבר להכנסות הוא "פתר" את הבעיה
בהגדלת הגירעון. לדואר ישראל זה ממש אסור.
פתרון עתידי,
לפחות למכתבים, קיים במשפט הפותח של המאמר: דוא"ל לכל. אלא שזו פנטזיה
עיתונאית. ועד אז נאכל קש. כמו החמור המצוי.
20.9.2014
(המאמר התפרסם ב"ידיעות אחרונות" ב - 23.9.2014)
