8 בספטמבר 2014

מי יממן גבורות ישראל


בראיון ל"כלכליסט" אמר פרופ' חיים בן שחר (חב"ש) כי הכלכלה לא תוכל לספק מענה לאיום הביטחוני. הוא הסביר כי הצרכים הביטחוניים גדולים כל כך – העוצמה של חיזבאללה, חמאס וגורמים נוספים גדולה בהרבה ממה שחושבים – עד כי הכלכלה תתקשה לעמוד בנטל. לכן, סבור הפרופסור לכלכלה, שהמוצא מהסבך מצוי בזירה הפוליטית: צריך הסדר עם השכנים. כמה לא מפתיע.

חב"ש הוא שלום עכשיווניק ותיק ועקבי. הוא כמעט היה שר האוצר בממשלת רבין בשנת 1992. הוא יעץ לממשלה בנוגע להסדרים הכלכליים עם פלסטין. אבל למרות כל ההיסטוריה הזו, חב"ש מטעה.

דבריו יוצרים את הרושם כאילו עד עתה הכלכלה כן הצליחה לספק מענה לאיום הביטחוני. כאילו עד עכשיו הסתדרנו איכשהו עם הנטל הביטחוני, ורק עתה, למעשה מאז מלחמת לבנון השנייה, התברר כי האויב חזק בהרבה משחשבנו, והנטל הפך לבלתי נסבל.

אבל זה מעולם לא היה נכון


כלכלת ישראל מעולם לא עמדה בנטל הצבאי. ישראל היא "מקרה סעד" ביטחוני מיום הקמתה. תמיד היה והווה "סיוע ביטחוני" – בעיקר אמריקאי – שהקל מאוד על הנטל הזה. ואין זה רלוונטי כלל אם הסיוע נשא כותרת ביטחונית או כלכלית. לכסף לא היה ריח.

יתרה מכך, חשיבותו של הסיוע אינה בכמות הכסף, אלא בעיקר בסוג הנשק. בשלהי שנות השמונים התנהל ויכוח בדיוק בנקודה הזו. שר הביטחון, משה ארנס, נשא את דגל האי-תלות באספקת נשק, ודרש השקעה ממשלתית עצומה במטוס הלביא מתוצרת התעשייה האווירית. מולו עמדה השותפה הקואליציונית דאז, מפלגת העבודה, שניזונה בעניין הזה מהשקפתו של פרופ' מיכאל ברונו, וטענה שהנטל כבד מדי. הוויכוח הוכרע בממשלה: ישראל ויתרה על ייצור מטוס קרב – כלי הנשק המרכזי – וחרצה את גורלה הביטחוני. היא בחרה בתלות.

אך גם אם ארנס היה מנצח בוויכוח, הסיפור לא היה נגמר. שהרי גם לשיטתו למטוס הישראלי לכאורה היה מנוע לא-ישראלי, כפי שגם לטנק ה"מרכבה" אין ולא היה מנוע מתוצרת ישראל. עצמאות צבאית לא היתה ולא נבראה.

לכן, כדי לדעת מי נושא בנטל הביטחוני צריך לשאול מי מספק לישראל נשק. ארה"ב מספקת נשק ולרוב גם משלמת עבורו ב"סיוע ביטחוני". כלכלת ישראל משלמת את המסביב – האנשים, המדים, התחמושת. אבל נשק? לא ממש.

מה ישראל כן משלמת?

האם המצב עתה משתנה? האם הנטל הביטחוני על ישראל גדל? אם תמשיך ארה"ב לספק לישראל נשק בכמות הנדרשת, ממשלת ישראל תוכל להמשיך להחזיק בכיבוש ובעוינות במחיר "שווה לכל נפש". ממשלת ארה"ב, ועמה כמה ממדינות המערב כמו גרמניה ואנגליה, תמשיך לספק  את המטרייה הצבאית-כלכלית למדיניות הסירוב הישראלית, וכל עוד יש להן אינטרס בשימור הסכסוך במזרח התיכון – הגיבוי להמשך הלוחמה יישאר.

בתמצית: ארה"ב היא שנושאת בנטל המרכזי של המשך הסכסוך עם פלסטין. גם במימון וציוד צבא ישראל וגם במימון רשות הקישקוש הפלסטינית. הרשות שמעתה תהיה, בהסכמת ממשלת ישראל, לצינור רשמי למימון החמאס. כך יכולות ממשלות ישראל לדורותיהן לשחק במשחקי המלחמה שלהן ולהשקיע הון עתק בכיבוש ובהתנחלות – כלומר בהעצמת העוינות.

והנטל על הישראלים עצמם? זה לא הנטל פיננסי אלא בטיפוח ושימור העוינות. ממשלות ישראל אוהבות את זה -  פטפוטי לבני, הרצוג, נתניהו ושאר ה"מרכז-שמאל" הם רק פטפוטים - ואזרחי ישראל, למרבה הצער, די טובים בזה.