15 במאי 2015

המדינה מעל לכל


"בית הדין לעבודה הוא פורום רע מאוד למדינה וטוב מאוד לעובדים". כך התבטאה אורית קורן, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני חקיקה. במשרד המשפטים התקיים דיון בסכסוך שבין הממשלה לבין הפרקליטים שעובדים בממשלה. קורן היא בעד הממשלה וניצלה את ההזדמנות לפתוח פה על בית הדין לעבודה בטענה שהוא יפסוק – לא עלינו ולא במקומותינו – לטובת הפרקליטים בסכסוך הזה.


מעבר לרוע, או לפחות לטיפשות, של קורן עולה כאן סיפור מעניין. הרבה פעמים אנחנו שומעים שבתי המשפט בארץ לא עושים צדק. אבל לרוב הטענה מושמעת מפי עבריינים. ואפשר להבין אותם – ואת עורכי הדין שלהם – כי הם מדברים מהמקום שבו הם נמצאים. אבל שפקידה בכירה של המדינה תטען שבתי משפט, במקרה הזה בתי הדין לעבודה, עסוקים בהגנה על עבריינים ולא פועלים לפי חוק זה כבר סיפור אחר.

פליטמן והשביתה

מי שהגיב בעלבון צורב הוא יגאל פליטמן, נשיא בית הדין הארצי לעבודה. מה, הוא נגד המדינה? ובצדק הוא נעלב. אין כמו בתי הדין לעבודה, ובמיוחד בית הדין הארצי לעבודה, להגמיש את החוק ולפעול לא למען המדינה, אלא למען הממשלה. ויש הבדל ענק.

שינסה כבוד נשיא בית הדין להיזכר מתי בפעם האחרונה הוא זרק מאולם בית הדין את פרקליט המעסיקים – לבטח כזה המייצג את  הממשלה – שביקש להצר את זכות השביתה. קשה למצוא סכסוך עבודה שבו לא נפסק שעל העובדים להימנע, "בינתיים" כמובן, מסנקציות ושביתות. המעסיק יכול להשבית כרצונו את עובדיו. בתי הדין לעבודה הפכו מזמן למעוז מעסיקים המונע מעובדים מאוגדים להשתמש בנשק השביתה. לכתוב עצומות? זה בסדר. להפגין אחרי שעות העבודה? מעולה. אבל לשבות בזמן העבודה – לא יקום ולא יהיה אצל הפליטמנים.

ותמיד, אבל תמיד, כל פסיקה כזו מלווה באמירות ברורות וצלולות על זכות השביתה. היום המצב הוא שלעובדים יש זכות שביתה. אבל שביתה ממש? לא בבית משפטנו.

הנזק בצו המניעה

מעבר לעניין החוקי והמוסרי בהתנהלות בתי הדין לעבודה יש בשיטה הזו נזק גדול. מעסיקים יודעים, בעיקר הממשלה כמעסיק הגדול ביותר, שאין מה להתדיין ברצינות עם עובדים. תמיד הפליטמנים יעצרו שביתה, יחייבו את הצדדים להיכנס למו"מ. למעסיקים היום אין כל סיבה לפתור סכסוך מיד כשהוא צומח. ממילא בתי הדין יתנו להם גיבוי אם וכאשר תהיה "סכנת" שביתה.

אז מה? האם קורן לא יודעת מה שיודע כל מי שעוקב אחרי הפארסה בבתי הדין לעבודה? בוודאי שהיא יודעת. ולפי האימרה שצוטטה מפיה היא מיתממת בהפוך. שראוי שבתי הדין יעשו את מה שהם עושים כל כך טוב למען הממשלה. כי אצלה הממשלה, סליחה המדינה, מעל לכל. אלא שקורן מתכננת להביא את סכסוך הפרקליטים לבית הדין לעבודה, שיפסיק את עיצומיהם, רק שלפני כן היא מפחידה את השופטים. אולי בטעות, באופן חריג, הם יפסקו אחרת.

המדינה נגד מפרנסיה

ונחזור לקורן: אצלה הממשלה היא "המדינה". אפשר והשימוש במילה מדינה מקורו בז'רגון משפטי נפוץ. אבל נפלט לה ביטוי שמלמד על טיבה.

ראוי היה לחשוב שמה שטוב לעובדים טוב למדינה. נכון, יש מדינות שנשלטו בידי מפלגות שחשבו שהמדינה מעל לכל. אבל איך לומר בעדינות? הן לא באמת אהודות. יש בארץ 3.5 מיליון עובדים – כ- 80% מהאוכלוסייה הבוגרת. אז איך זה שהמדינה לא מרוצה כאשר הם מרוצים?

(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 11.5.2015)