26 במאי 2015

פיתוח או קיפוח



מה עושים עם מטאור - מפעל הרשתות בדימונה? עם פרי הגליל בחצור? עם מפעל פלוני בשדרות ועם מפעל אלמוני בירוחם? כל המפעלים האלה, ולא מעט אחרים, הם גבוליים. כל שינוי, ולו זעיר, באווירה הכלכלית מביא לאיומי סגירה מצד הבעלים, לתכנית "התייעלות", כלומר פיטורין,  לגל של אהדה  ציבורית, למעורבות ממשלתית, לסובסידיה ממשלתית וחוזר חלילה אחרי כמה חודשים או שנים. אין איוולת גדולה יותר מהשיטה הכלכלית העקומה הזו.


ואכן יש טעם בביקורת גם אם התרגיל – איום סגירה, חצי סגירה, כינוס נכסים, מתן הסובסידיה הממשלתית – לא היה מתקיים. גם כאשר רוב המפעלים האלה מתפקדים, הם לא ראויים. מהו מפעל ראוי? מפעל שמשלם לעובדיו לפחות 30% מעל שכר מינימום. רוב מוחץ של מפעלים במה שנקרא אצלנו "ערי פיתוח" משלמים שכר מחורבן. ושכר מחורבן הוא מנוע הקיפוח הכי גדול שיש.

בין דימונה ואום אל חירן

אלא שבכל רגע נתון שבו בעלים של איזה מפעל נתקף דחף בלתי נשלט לסובסידיה מתעוררת החמלה ואז השאלה שעומדת להכרעה היא האם הממשלה תניח למפעל להיסגר או שתיתן כמה מיליונים לבעל המפעל. ומול המיליארדים שהממשלה זורקת על שטויות – הרחבת כביש ירושלים תל אביב למשל – מה רע במיליונים הקטנים האלה? מה שרע במיליונים האלה הוא שהם מנציחים את המצב, ולא תורמים דבר לתיקונו.

מלכתחילה ערי הפיתוח נבנו מנימוק גזעני. "פיזור אוכלוסייה" לא היה אלא כיבוס מילים להתיישבות של יהודים באזורים שבהם ניסו למנוע התיישבות של ערבים. לא היתה בנמצא אפילו עיר פיתוח אחת שבה היה "פיזור" של ערבים. וכאשר, כמו במקרה של היישוב "הלא-מוכר" אום אל חירן, פיזרו כמה ערבים שהפריעו להתיישבות היהודית בשובל, עברו שני דורות, ועתה מפזרים אותם בשנית למען יישוב יהודי - חירן.

מי שהולדתו בחטא הזה משלם עבור חטאו. ואולי יש מעט צדק בעוני ובעזובה של אותן  ערי פיתוח – עונש על שותפות בתרגיל הדמוגרפי המסריח.

פתרון השוק החופשי


יש המציעים משהו מקורי למדי: לתת לגוסס למות. שייסגר מפעל אחרי מפעל ובהדרגה  ינדדו תושבי אותן ערים  למקומות אחרים. שתושבי דימונה וירוחם יעברו לבאר שבע. ושמשדרות יזוזו לאשקלון, או להפך. הבה, כך גישת השוק החופשי והתחרותי, ניתן לכלכלה לעשות את הטרנספר הדמוגרפי שלה. די כבר עם "המדיניות" הכושלת שכולה סבסוד, ועוד סבסוד על חשבון הציבור.

חבל שלהצעה אין באמת סיכוי. תמורת כמה מיליונים לשנה כל ממשלה ציונית תציל את נשמתה התועה, תשים את הכסף ותקל על  המצפון, וחוזר חלילה.

ויש פתרון של סולידריות

אפשר, למי שרוצה, לחשוב על חלופה של סולידריות.  תודיע הממשלה כי מכוח הרישיון שהעניקה לבנק הפועלים הוא מחוייב להעביר את הנהלתו לדימונה. ובנק לאומי – לחצור. וחברת הביטוח הפניקס – לסחנין ואת הבור הצה"לי למרכז הגיאוגרפי של הארץ – במצפה רמון. ואת קופת חולים הכללית מרחוב ארלוזורוב בתל אביב לדרך ז'בוטינסקי בצפת.

ואחרי שהנהלת בנק המזרחי תתמקם ברהט התמונה של ערי הפיתוח תשתנה תכלית השינוי. וכל זה בלי סובסידיה ממשלתית, בלי עלות ציבורית אבל עם הרבה תועלת ציבורית. והעיקר: שאף מקום עבודה במרכז הארץ לא יזכה עוד להטבת מס. מי שרוצה הטבות מס – שיתכבד וינוע לצדדים. תוך פחות משנה מפעל טבע בכפר סבא ינוע ליישוב הכי קרוב לקווי 67'.

וכל זה חלום. כי אצלנו מעדיפים לדבר פיתוח ולעשות קיפוח.

(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 19.5.2015)