מבין מגוון ענייני הכלכלה יש אחד שבנק
ישראל, הבנק המרכזי, התמסר לו בכל מאודו. אולי הדבר נובע מההיסטוריה המקצועית של
הנגידה שהתמחתה שנים רבות בשוק העבודה. ואולי משוכנעים כלכלני הבנק שהנה התגלה הנס
לצמצום העוני ואי השיוויון. אם כלכלת מערכות הביטחון, הבריאות והחינוך היו זוכות
לתשומת לב מקצועית שכזו - בכל זאת 300 מיליארד
שקל לשנה לערך – לעומת בקושי מיליארד של הענין הזה.... כך או כך בנק ישראל נהיה
הפטרון של "מס הכנסה שלילי" בשמו המקורי ועתה נקרא "מענק
עבודה".
שנים מתחבטים בשאלה איך מתמודדים עם
העוני. בעבר היה הפתרון בקיצבאות שהמדינה
משלמת. אלא שלקיצבאות יש תופעות לוואי:
קיצבת ילדים יכולה לעודד ילודה ולא לצמצם עוני. בימים שהיה שר אוצר בנימין נתניהו
האמין בתופעת הלוואי הזו ולכן קיצץ בקיצבה. עתה שינה דעתו. קיצבה להבטחת הכנסה,
האמינו רבים, מקטינה תמריץ לעבוד ומעודדת בטלה. מהי הקיצבה האולטימטיבית, ללא
השפעות לוואי?
המס השלילי
אותו "מס הכנסה שלילי". מדובר
בקיצבה המשולמת רק לאנשים עובדים ובכך, למשל, מנטרלת תלמידי ישיבות הבוחרים שלא
לעבוד, אבל להרבות בילדים. כך הולידו
האמריקאים את מס הכנסה השלילי שהוא חביבם של כלכלני הימין. נותנים סיוע רק למי
שמנסה כוחו בעבודה ומשתכר מעט. וכך אומץ העניין גם אצלנו. וכדי שהעניין לא יהיה
חשוד כסתם עוד קיצבה הפקידו את הביצוע על רשות המסים, ולא על הביטוח הלאומי.
להבדיל אלף אלפי הבדלות שכלל לא קיימות.
בימים אלה יצא הדו"ח האחרון והוא
מוצא, כצפוי, ניסים ונפלאות. אם בתחילה פחות ממחצית מהזכאים קיבלו כסף ממשלתי, עתה
(נתוני 2013 המתבססים על ההכנסות ב 2012) מגיע השיעור ל 62%. בממוצע הזכאי קיבל
3,000 שקל לשנה כלומר פחות מ – 300 שקל לחודש. מעט כסף לאנושות, אבל הרבה כסף
לעני.
אם הממשלה מחלקת כסף לעובדים עניים, איך
זה שרק 62% מהם מממשים את הזכות הזו?
בראשית שנות ה -90' של המאה הקודמת הממשלה דאז ביטלה קיצבת ילד ראשון ושני
לכולם, למעט עניים. לימים התברר כי שליש מהעניים לא מימשו את זכותם. למה? כי זו
אחת מתופעות העוני הכלכלי: העניים לא מנצלים את מלוא הזכויות שהוענקו להם.
וזה לא הכל: כאשר מסתכלים על הקבוצה שכן
מימשה את הזכות מגלים שככל שהאדם העובד עני יותר כך הקיצבה שקיבל, סליחה – מענק
העבודה – נמוך יותר.
והשכר השלילי
מבקרי התכנית, בעיקר בארה"ב, שמו
לב לתופעה מעניינת: בכל מקום שבו יש ריכוז גדול של מקבלי הקיצבה – נרשמה ירידה
בשכר העבודה. גם בזה יש הגיון. אם מעסיק מבין שהממשלה משלמת קיצבה לעובד בשכר
נמוך, הוא מוריד את השכר ונותן לממשלה לשלם את ההפרש. כי זאת יש לזכור: ככל
שהמעסיק משלם יותר כך הקיצבה יורדת. לכן מעסיק שעובדיו נמצאים בתחום הזכאות, חוגג
על הסובסידיה הזו.
האם בנק ישראל, רשות המסים, הביטוח
הלאומי ומכון ברוקדייל – המפקחים על התכנית וחתומים על הדו"ח – בדקו את
העניין? ממש לא.
כדי לממש הזכות נדרש העובד להגיש
דו"ח על ההכנסות השנתיות שלו. כמה מבני ובנות המעמד הבינוני מגישים
דו"חות כאלה? מעטים, אם בכלל. אז נכון שמס הכנסה פישט את הפרוצדורה אבל טפסים
עדיין צריך למלא, ולחתום ולהביא.
ואם כל זה נכון, ואפילו חלקית, המשמעות
היא שמענק העבודה נהיה סובסידיה למעסיק המשלם שכר נמוך. לכן אין פלא שיש מעסיקים
הנרתמים לסייע לעניין. בעלות מינימלית הם עוזרים לעובדים למלא טפסים ולקבל מענק
ממשלתי ולחסוך לעצמם חלק מהשכר.
הסובסידיה המיותרת
ההשערה שזה מה שקורה נשענת גם על ממצא
אחר: הדו"ח מצא שככל שהעובד בעל ותק גדול יותר, כך המימוש של הזכות גדול
יותר.
האם נבדקה בדו"ח האחרון ההשלכה של
הקיצבה על השכר ועל היותה סובסידיה סמוייה? לא ברצינות. החוקרים מצאו ש"רמת
שכרם (של מקבלי המענק – ג.ע.) לא עלתה במשך השנים". משפט קצר שנבלע
בדו"ח ולא פורש.
מה השורה התחתונה? זכאות המתבססת על
יכולת מימוש מוטה השכלה, מערכת אירגונית, זמן ואנרגיה. כל אלה נמצאים במחסור
במיוחד בקבוצה שהזכאות אמורה לתת לה מענה. את זה קל יותר לפתור באמצעות חובת דיווח
כללית על ההכנסות. אז גם יהיה אפשר לגבות יותר מסים מבעלי הכנסות גבוהות.
את אפקט הסובסידיה למעסיקים קל עוד יותר
לפתור: להצמיד את שכר המינימום לשכר ראש הממשלה. ואז באמת מי שעושקים את העובדים
העניים – ישלמו.
