היו ימים שזעקת הכלכלנים היתה מרה, מלווה באזהרות תכופות ופניקה בשיאה.
ירידה של ממש באבטלה, כך הזהירו לפני שלושים ומשהו שנה, תביא לאינפלציה בשכר וזו
תביא לאינפלציה במחירים.
בימים אלה התבשרנו כי האבטלה הגיעה לשיעור של 5.3% מכוח העבודה – כמעט מחצית מהשיעור ב – 1990 ומהנמוכים במדינות המפותחות. מתברר שהכלכלנים
שותקים.
בפועל לא רק שאין אינפלציה אלא יש חשש לדפלציה – ירידת מחירים מתמשכת. אם,
יתהו מי שמתעניינים בזוטות הכלכליות, אין אינפלציה ויש חשש לדפלציה, איך זה שאין
זינוק חד בשכר כתוצאה מהירידה המאוד משמעותית באבטלה? מה קרה, לפתע, ש"חוקי
ההצע והביקוש" בתרדמת כבר כמה שנים. מה, הם לא יודעים שכאשר יש עודפי ביקוש
לעובדים שכרם אמור לעלות?
הנה עוד הוכחה עד כמה "מדע הכלכלה" הרבה פחות מדעי ממה
שמתיימרים מביני המקצוע. בחודש שעבר הגיע השכר הממוצע ברוטו של עובד ישראלי ל
9,475 שקל לחודש. אלא שהמספר החביב הזה נראה שונה כאשר משווים אותו למה שהיה ב - 2000. כוח הקניה של השכר הממוצע הנוכחי
נמוך ב – 3% מהשכר אז, עת שיעור האבטלה היה 9%. הנה לנו סיפור מהחיים הישראליים:
שיעור האבטלה יורד, וחזק. ובמקביל השכר יורד.
איך זה?
אחד ההסברים מצוי באותו שכר ממוצע. הממוצע יוצר רושם שהוא משקף את השכיח,
וזו טעות. אם כל מי שמתחת לממוצע – שני שלישים מהעובדים - משתכרים פחות, עדיין
הממוצע יכול לעלות. זה קורה כאשר הצמרת מצליחה לקבל הרבה מאוד. ובלשון אחרת: כאשר
התחלקות ההכנסה נעשית אי שיוויונית יותר – המספר הממוצע מתרחק מהשכר השכיח.
אם יש סבירות שהשכר השכיח ירד בהרבה, ובוודאי יותר מאותו ממוצע, הנה הסבר
חלקי לירידה באבטלה. ברמות השכר הכל כך נמוכות השוררות כאן מעסיקים מוכנים לשכור
עובדים אף יותר מבעבר. במקום לשלם לעובדים קיימים שכר יותר גבוה, שוכרים עובדים
חדשים בשכר נמוך.
ארעיות וחלקיות
באילו תנאים נשכרים העובדים האלה? בארץ מועסקים כ – 3.5 מיליון איש ואישה.
מהם עבדו בפועל במשרה מלאה 2.5 מיליון. כמיליון מועסקים עבדו במשרות חלקיות
וזמניות. טבען של אותן משרות חלקיות הוא, כמובן, שהשכר שבצידן נמוך. אבל לרוב גם
המשרה ארעית. עובדים ארעיים שמשתכרים מעט לא נוטים להילחם על חלקם בעוגה היצרנית.
אין פלא, על כן, שניתוח מרכז אדווה מצביע על ירידה בחלקו של שכר העבודה
בתוך ההכנסה הלאומית. כשהעבודה כה זולה – קל לספקה גם כאשר קשה לחיות ממנה.
וההסתדרות ממעטת לעזור. היא עוזרת לעובדים אצל מעסיקים גדולים. ויש הגיון
בשיטה: מעסיק גדול יכול לגבות במרוכז את דמי החבר המנוכים משכר העובד לטובת
ההסתדרות. אבל כאשר המעסיק הוא קטן, בשביל מה לטרוח?
במצב הזה אין פלא שלכל השחקנים הגדולים, למעט העובדים עצמם, נוח להתחבא
מאחורי שכר המינימום. ואכן ההסתדרות מתגאה בהסכם העלאת שכר המינימום. ועימה גאים
גם המעסיקים והפוליטיקאים.
תרופה לבוסים
בהבדל אחד: כ – 25% מכלל השכירים בארץ משתכרים עד לאותו שכר מינימום. אף
לא אחד מראשי ההסתדרות, המעסיקים והפוליטיקאים יודעים איך מתקיימים ברמת הכנסה כזו.
הנה על כן הצעה לשרים החדשים לשינוי, לפחות תודעתי, בחשיבה הכלכלית: כל ממלא תפקיד ניהולי ישתכר בשנה הקרובה את שכר
המינימום. שיילמד על בשרו, יתחנך, ואחרי זה נדבר על כוחות השוק.
(פורסם
ב"ידיעות אחרונות" ב – 5.5.2015)
