11 באוגוסט 2015

שקיפות מסריחה


פ"ל היה עיתונאי כלכלי. ואפילו מהטובים שבהם. אלא שהאיש לא הסתפק משכרו בתקשורת והשקיע כספו גם בבורסה. ולא רק בבורסה של תל אביב אלא גם בזו של ניו יורק. הכסף לא נח אצלו לרגע. אף אחד לא חשב שיש איזו שהיא בעיה בכפל העניינים האלה: פרשן כלכלי מצד אחד ומשקיע פיננסי מהצד השני.


למעט אותו עיתונאי בכבודו ובעצמו. הוא חשב שיתכן שיש כאן בעיה. לא מסובך להבין למה. ועוד יותר פשוט היה לפתור אותה. יכול היה פ"ל להוציא את כספו מהבורסה. זה, יש אומרים, פתרון דראסטי למדי. יכול היה פ"ל לשים כספו בנאמנות עיוורת – כלומר בידי מנהל השקעות שאף לא מדווח לו על ניירות הערך שבהן מושקעים כספיו.

העיתונאי בחר באפשרות שלישית: הוא פירסם, בשורה התחתונה של כל מאמר על פיננסים, את ההודעה הבאה: "הכותב מחזיק במניות בבורסה". יעני, שקיפות. אני אולי לא בסדר, אבל אני מתוודה – שחור על גבי עיתון – שאני לא בסדר. אבל ממשיך בכיף להיות לא בסדר. וכמו כל חוטא קתולי אין כמו וידוי כדי למרק את החטא.

זה מה שעשו כמה כלכלנים משתי מכללות שהופיעו בשימוע הממשלתי על "מתווה הגז". באופן מפתיע, אותם כלכלנים הביעו תמיכה מוחלטת בהצעה הממשלתית – זו שאפילו הממשלה עצמה, לפחות המשרד להגנת הסביבה והאוצר, מסתייגים ממנה. זה מפתיע גם כי פרופסורים כלכלה אמורים לגלות ספקנות. לחפש את הצד האפל. לתהות. לשאול שאלות. לא במקרה הזה.

אבל הם היו שקופים כמו העיתונאי ודיווחו שהם קיבלו תרומה מטייקוני הגז. ולא כמה גרושים זניחים. כסף כבד. למען המחקר המדעי, כמובן. וכאנשים הגונים דיווחו לציבור שעל אף שקיבלו כסף הם מנפיקים חוות דעת אובייקטיביות – שרק במקרה מחזקת את מי שנתן להם כסף, אבל זה באמת רק מקרה. גם בלי התרומות הם היו משקיעים מאמצים ומופיעים בשימוע ואומרים שרק תשובה ונובל אנרג'י יכולים.

אז הנה הצעה: שהוועדה לתקצוב ולתכנון של המוסדות להשכלה גבוהה תנכה מתקציבי אותן מכללות את הסכומים שהם קיבלו כתרומה למען המחקר האקדמי. ושיידעו כל הפרופסורים במדינה – כי מי שאוכל חרא, מסריח וזקוק לחיטוי. לא רק וידוי.