על רישום כוזב במסמכי תאגיד יודעים
כולם. כלומר כולם יודעים על רישום שמנוגד לחוק ומוגדר כוזב. אבל רק מביני דבר
יודעים שכמעט כל מה שנרשם בתאגיד הוא כוזב. לפעמים כתוב בתאגיד שאין רווח כאשר יש,
ולפעמים - ההפך. תלוי בצרכים של הבעלים וביצירתיות של רואי החשבון שאמנותם היא
להפוך כוזב למאיר עיניים.
אך מה בדבר רישום תאגיד כוזב?
מסמכי
פנמה של משרד עורכי הדין מוסאק-פונסקה שהחלו לדלוף מגלים אלפי תאגידים שנועדו לכזב.
מנקודת ראות של פנמה הכל חוקי. מנקודת ראות של מדינה שרואה את הכנסותיה ממס נמוגות
לביב חשבונאי – זה נתפס אחרת.
גם לממשלת ישראל יש חברה פנמית. היא,
כמובן, "פרטית" והיא מצד אחד סבתא ודודה ובת דודה לעוד כמה שדומות לה
מקנדה ומקומות אחרים. מצד שני היא בעצמה נכדה של כל מיני תאגידים כוזבים שרישומם
המדויק נמצא במגירה של מיכל.
מיכל עבאדי, באופן ציבורי, היא חשבת
כללית של מדינת ישראל. באופן "פרטי" כוזב היא אחראית על המחול הפנמי-קנדי-אירופי של
תאגיד המכונה קו צינור אילת אשקלון- קצא"א - שהוא אבא ואולי נכד לטרנס
אסיאטיק. ומי שמתעניין בעוללות המשפחה התאגידית הזו מוזמן להציץ בויקיפדיה ובכמה
אמצעי תקשורת מחו"ל. הכל כתוב והפרשנות נתונה.
הולדת הכזב
הסיפור החל באמצע שנות ה – 50' של המאה
הקודמת ונחתם סופית ב – 1968 כאשר הוקמו שורה של תאגידים חובקי עולם שאם מסתכלים
מבעד לכזבים מגלים בצד אחד את שר האוצר של איראן ובצד השני את שר האוצר של ישראל.
מכיוון שאסופת התאגידים הכוזבים אינה
"ממשלתית" לא תמצאו לזה זכר ברישום החברות הממשלתיות. כחברה
"פרטית" (עלק!) יש אחת שיצרה שותפות עם יזמים ישראלים והקימה תחנת כוח
"פרטית" המתחרה בחברת חשמל הממשלתית.
שודדים את חומייני
כשהריחה ישראל שמשטר השאה באיראן עומד
להתמוטט היא פתחה במסע שוד. החברה הכאילו פנמית הזמינה נפט מאיראן ולא שילמה.
האיראנים, מנוולים שכמותם, החלו לפני 30 ומשהו שנה בהליכים לקבל חלקם בכסף וברכוש.
מרכלים על נובל אנרג'י, בעלת זיכיון לגז
טבעי, שהיא מאיימת על ישראל שאם לא יהיה "מתווה גז" לרצונה היא תפנה
לבוררות בינלאומית. האיום רציני, כי זה מה שעשו האיראנים. ישראל כמובן התכחשה.
עשתה תרגילי הוקוס פוקוס שפירנסו – אומרים שזה עולה 2 מיליון שקל לשנה – עורכי דין
מישראל ומהעולם. מה פתאום בוררות? מה פתאום אנחנו? למה מי הם? הרי התאגיד כוזב,
לא? הקץ נמרח, אבל ישראל מפסידה בקרב המשפטי.
נתניהו נלחם
לא שונה בהרבה מהקרב הפוליטי שניהלה
הממשלה נגד "האיום הגרעיני" של איראן. הממשלה שלנו השקיעה מיליארדים
בהכנת מבצע שגם אם היה מתבצע ומצליח, טוענים מביני פצצות, היה רק דוחה את פרויקט
הגרעין, ובמעט. אחר כך פתחה ממשלתנו ב"מערכה בינלאומית" ולבסוף הלך ראש
הממשלה לקונגרס האמריקני – וגם שם, במקום עמוס באוהדי ישראל, כשל בבושת פנים.
אז למה לא להיכנע, כלומר לנצח?
לנצח בקרב קצא"א זה כמו לנצח בקרב
הגרעין- כלומר להפסיד. אז מה בדבר הודעה ישראלית שקצא"א באמת שייכת גם לשותפתנו
וידידתנו ממשלת איראן. שיהיה לממשלת איראן נכס אסטרטגי על חוף אשקלון. את הנכס הזה
הם לא ימהרו לפוצץ, אם אכן יש אמת בטענות ממשלתנו כי זה מה שיש להם בראש. ואיך
שנהנה מהמבוכה האיראנית כשתיחשף כשותפה לאויב הציוני.
(פורסם ב"ידיעות
אחרונות" ב- 13.4.2016)
