במשך עשרות שנים היה רובה של התקשורת הישראלית בצד של משרד
האוצר. חוסר היציבות המקרו כלכלית –
אינפלציה ללא שליטה ושיעור אבטלה גבוה הכרוכים עם גירעון ממשלתי – גרמו לתחושה שהדרג הפוליטי נוהג בחוסר אחריות,
בעוד שמשרד האוצר דואג לכלכלה. כך, נוצר מצב
שבו, לפחות בתקשורת, שר אוצר שפעל בעצת פקידיו – הלכאורה מקצועיים - נחשב עילוי.
הביטוי האחרון של המצב הזה היה כאשר בנימין
נתניהו כיהן כשר אוצר בממשלת אריאל שרון. אמנם המצב המקרו כלכלי לא היה באמת גרוע
אבל התקשורת הכלכלית אהבה שר אוצר שהולך כאסח. זאת על אף שנתניהו עצמו, כאיש
פוליטי, לא זכה לאהדה. אבל "גזירות" – מילה מתועבת לתאור כל העלאה של
אחוז במע"מ – היו אהובות על התקשורת, חבורה של כותבים ושדרים מהמעמד הבינוני
העליון.
"הארץ" סמן ימני
מי שהצטיין בביקורת גם באותם ימים היה
עיתון "הארץ". העיתון הזה היה נאמן למורשת יוצרו: מתינות-יוניות מדינית
וימין קיצוני כלכלי. ולכן כל עוד היו מועצות ייצור בחקלאות, מכס על מוצרים, רישיון
ממשלתי לפתוח בית מרקחת וגידול בהוצאה הממשלתית – הכלכלה היתה על הפנים (עם זאת
העיתון נתן טור לאריה כספי – עיתונאי כלכלי ואבוי - "חברתי").
ברוך בר, אברהם שוויצר, שמשון ארליך,
אברהם טל ועוד היו מלכי השכונה. ממשיכם בעמדה הוא נחמיה שטרסלר – השריד האחרון
בעיתון לעמדות שבעולם מכונות ניאוליברליות.
ואז הגיע גיא רולניק.
לימים שינה עמדה, ובמקום עמדות ימניות מוכרות החל
להטיף נגד ריכוזיות. העיתון המתחרה, "גלובס", החליט להיות נגד האנטי-ריכוזיות.
כלומר בעד הטייקונים. לא באמת מפליא כאשר
מדובר בעיתון בבעלות אליעזר פישמן שהיה אחד מחמשת הטייקונים (טייקון ישראלי הוא מי
שבצמוד לנכסיו יש חוב של יותר ממיליארד שקל) הגדולים של כלכלת ישראל.
הקטטות בין דה מרקר (רולניק) וגלובס לא
ממש מעניינות. מה שמעניין הוא מה שקרה בהארץ/דה מרקר. למעט שטרסלר ששמר על קו ימני
כל שאר הכותבים בעיתון התייצבו מאחורי המרת הדת של רולניק שגילה כי הבעיה העיקרית
של כלכלת ישראל היא הריכוזיות.
או, בלשון יותר פיקנטית – הון שלטון.
רולניק וחבריו תארו עולם כלכלי, ייחודי לישראל, שבו קבוצה קטנה של תאגידים כלכליים
הנשלטים בידי קבוצה קטנה של טייקונים מסדרים לעצמם חיים נוחים באמצעות לוביסטים,
יחסי קירבה עם קבוצה גדולה של פוליטיקאים, בר מצוות, יאכטות. שחיתות
פוליטית-תאגידית שפשתה בישראל.
אז מה עושים?
וכך יצא דה מרקר לקרבות על פרוק
פירמידות התאגידים. האבא של הטייקונים דאז, נוחי דנקנר, היה היעד לחיצים. הוא הגיב
בחרם מודעות מה שהוכיח כי תיזת הריכוזיות נכונה. עובדה.
אחד הפתרונות המבורכים בעיני חבורת
רולניק הוא "ביטול מכסי מגן". למה יש בישראל יוקר מחיה מופרז?(לא ממש מדויק,
אבל מילא) בגלל שיש רק רשתות שיווק ספורות ובגלל המכס על היבוא וגם בגלל מונופול
הכשרות. תבטלו את אלה – והכל יהיה בסדר.
הפנטזיה האקדמית
אתנחתא למדע הכלכלה: בבתי הספר לכלכלה
מלמדים שיש מצב הנקרא "תחרות משוכללת". זה מצב שבו יש הרבה יצרנים לכל
מוצר כך שאף יצרן לא יכול להשפיע על מחיר המוצר. יש כניסה חופשית של יצרנים. אין
מונופולים, כמובן. הממשלה לא מפריעה כי כך לימדנו אדם סמית על יתרונות היד הנעלמה.
גם זה לא ממש מדויק, אבל מילא. ה"שווקים" יודעים מה נכון ומתנהגים
בהתאם וזה מסכם במשפטים ספורים את דברי הטיפשות שבעבורם בוגר כלכלה משלם 30,000
שקל, והממשלה מסבסדת בעוד 50,000 שקל.
היבוא לישראל הוא בסביבות 25 מיליארד
שקל לחודש. זה שווה לבערך שליש מההכנסה הלאומית החודשית. אחרי כל ההתלהמות מיצוא
ההיי טק הישראלי והכימיקלים והנשק, כאשר עוסקים בסחורות - ישראל גרעונית להחריד.
רוב הצריכה של ישראלים היא ממוצרי יבוא במישרין או בעקיפין. לכן, אליבא דרולניק
ושותפיו, פתיחת היבוא היא חגיגה כלכלית ענקית.
לייבא קוקה קולה מפלסטין
למעט כמה מוצרי מזון טריים כמו ירקות,
פירות גבינות ובשר היבוא פתוח לחלוטין. ואם רק נייבא ביצים מתורכיה (בלי סלמונלה
בבקשה) היוקר פה ידעך. זו, על כל פנים, התמונה שמקבלים קוראי "הארץ".
עד שהגיעה גלית בן נאים - כלכלנית במשרד האוצר.
היא מצאה מה שכל אדם נורמלי יודע (למעט מערכת דה
מרקר): הריכוזיות אינה רק נגע פנימי. היא קיימת גם ביבוא. בעצם יותר: היבוא ריכוזי
הרבה יותר, מה שבהחלט הגיוני. למי יש יכולת לייבא פסטה שתתחרה באסם? למי יש עניין לשלוט בשוק יבוא
הפסטה? נכון, לאסם בעצמו. ומי שולט באסם? תאגיד נסטלה הבינלאומי. ומי מייבא את
מוצרי נסטלה? כמו גםאת הנספרסו שמשווק ג'ורג' קלוני? התשובה ברורה.
ואת הסיפור הזה בענף הבשמים והטואלט
תארה בן נאים. ובדה מרקר שוד ושבר.
תחשבו על זה: נניח שאין מכס על יוגורט.
ואתם קמים בבוקר ורוצים לייבא יוגורט של מולר. אבל אבוי, יש למוזי ורטהיים, טייקון
מקומי והבעלים של טרה, זיכיון על זה. תרצו דנונה? תרצו אקטיביה? תנסו, נניח, לייבא
קוקה קולה מחו"ל. אין מכס, אין ציפורים ואין מכשולים שהממשלה מציבה. תצליחו?
בחצי הלילה בצאת הכוכבים. אף אחד לא ימכור לכם את המשקה. גם לא המפעל הפלסטיני באל
בירה (חוסכים הוצאות הובלה).
למה?
דה מרקר חוזר למקורות
כי ריכוזיות אינה המצאה ישראלית היא
ההוויה הכלכלית הכלל עולמית. ההוויה הכלכלית אינה ה"תחרות המשוכללת"
שפרופסור בולשיט מאוניברסיטת תל אביב מרביץ בתלמידיו. התחרות הזו היא פנטזיה.
חמודה, מתוקה, יפה, מתמטית, הגיונית ומקדמת בסולם הדרגות. יש לה רק בעיה אחת: אין
לה כל קשר לחיים הממשיים.
אז אחרי ש"הארץ" נחשף לחיים
הממשיים עולה השאלה מה יגידו מתנגדי הריכוזיות במערכת הדה מרקר. לשבחו של שטרסלר
אפשר לומר שהוא יתעלם באלגנטיות. החיים הרבה פחות מעניינים מהפנטזיה. אבל רולניק,
פרץ, ארלוזורוב וחבריהם? הם בצרה צרורה.
עושה רושם שהם לא לומדים דבר: הם
המתנגדים הכי חריפים לחוק הגבלת שכר הבכירים – תוצר מובהק של ריכוזיות שסופה רווחי
יתר בידי מעטים. "ה"תחרות המשוכללת" כידוע מסדרת את זה באופן
אופטימלי. עובדה אין בארץ אפילו אחד ששכרו החודשי הוא יותר מ – 15 מיליון שקל.
