"אני משתין על רקפת", כך נשמע לב לבייב בעל השליטה באפריקה לישראל אומר
בהתייחסו למנכ"לית בנק לאומי, רקפת מוסק. איך זה שמי שחייב לבנקים ולאחרים
מיליארדים לא שם עליהם? כי, כך לבייב, "אני לא חייב כלום".
וסביר מאוד שהטייקון צודק.
התאגיד, החברה בערבון מוגבל (בע"מ),
הוא מונח משפטי המייצר הפרדה בין התאגיד לבין בעלי המניות שלו. התאגיד יכול להיות
חייב מיליארדים, אבל בעלי המניות אינם נגועים בחוב הזה. רק לעיתים נדירות מתבצעת
"הרמת מסך" המעבירה אחריות מהתאגיד לבעליו. כל הדרעק הכלכלי שאופף ואפף
את עיסקי נוחי ודני דנקנר, אליעזר פישמן, לב לבייב וטייקונים אחרים לא נוגע לבעלי
המניות אלא אם הם חתמו ערבות אישית.
בין בעל מניות ובעל שליטה
פורמלית זה תקין. אם פלוני (תאגיד
אפריקה, למשל) עשה טעויות, מדוע אלמוני (אדם פרטי בשם לבייב) צריך לשלם? ואכן,
כאשר מדובר בבעלי מניות רגילים, כך ראוי. רגילים הם אלה שאינם שותפים בניהול, שאינם מה שמכונה בז'רגון המשפטי "בעל
שליטה".
אלא שבעל שליטה אינו דומה לבעל מניות
רגיל. לשליטה יש משמעות. בעל שליטה הוא חלק מהשדרה הניהולית של התאגיד. לרוב הוא
מרוויח הרבה כאשר יש רווחים. ותמיד הוא לא מפסיד.
לבייב ודומיו מקבלים תמורות ענקיות
בצורת "דמי הניהול" וביכולת למנות דירקטורים ומנהלים. יש החושבים שדמי
הניהול הגבוהים מוצדקים באשר הם מביאים יכולת ניהולית יוצרת רווחים. אלא שכל זה
נחמד עד שהמצב מתהפך.
מי שהפך את המצב באפריקה ישראל, מי שהפך
כמה תאגידים נוספים מרווחיים למפסידים, אלה המנהלים. בעוד שבמגזר הציבורי אפשר לפעמים לטעון שוועדי
העובדים מקטינים רווחי התאגיד, זה לעולם לא תופס במגזר הפרטי. בכל הקשור ליכולת
העושק אין לעובדים במגזר הפרטי כל יכולת. מה שאין כך לגבי המנהלים.
וכך נמצא כי ברוב התאגידים דמי הניהול
כלל לא מותנים ברווחיות (מושג חשבונאי מפוקפק) וברווחים (מושג חשבונאי מפוקפק עוד
יותר). ועוד נמצא כי בעלי שליטה, בצר להם, מושכים מהתאגיד רווחים גם בעת שהתאגיד
שקוע בחובות. וכל זה מתבצע כדרך שגרה בגלל היצירה המשפטית המפרידה בחומת ענק בין
התאגיד לבין בעלי השליטה.
רקפת מזמינה שתן
זה מה שמאפשר ללב לבייב להשתין על
הבנקים, לפחות מילולית, בשעה שהתאגיד שהוא מנהל נמצא על סף שמיטת חובות לנושים.
וכידוע רוב הנושים הם ציבור החוסכים במניות ובאגרות חוב דרך קופות גמל, קרנות
פנסיה, קרנות נאמנות.
באשר לרקפת דנן לבייב צודק. היא זו
שנתנה לו את המיליארדים שהשקיע ברוסיה. היא אמורה היתה לדעת שכאשר היא נותנת שקל
לנכס שמניב רובל – יש בעיה (שערי חליפין) סבוכה שכלל לא קשורה לשלפוחית השתן של מר
לבייב. כשעצמה עין, הזמינה שתן. קצת באיחור – אבל מגיע.
בנק לאומי ירשום הפסד והבונוס של רקפת
יצטמק קצת. אבל שום דבר לא נפתר בשיטה העקומה הזו. מאחר וצרה חברתית כבדה נשארת
עימנו, והטייקונים חוגגים, אפשר לנסות לתקן.
נקרא לזה 10%. הטייקונים, תאגידיהם
ובנקאיהם רשאים להמשיך ולשחק כהבנתם. אבל מכל חוב שלא נפרע במועד הם נושאים, ומיד,
ב- 10%. לבייב לא החזיר 100 במועד לקרן הפנסיה מבטחים? לבייב ושותפיו יהיו חייבים
אישית 10 לקרן הפנסיה. קרן הפנסיה לא מצליחה לגבות מלבייב את ה – 10 שלה? מנהל
הקרן חייב לה 1.
סביר שעם חוק כזה יהיה סדר בסדום.
