איך עיתונאי זר
אמור לדעת "מה חושבים בישראל על הממשלה?"
הוא יכול ללכת לתדרוכים של משרדי הממשלה. הוא יכול להתעניין בחברות העוסקות בסקרי
דעת קהל. אבל מן המפורסמות הוא שהאמת מצויה אצל נהגי מוניות. זה מקור המידע מספר
אחת ל"מה העם חושב".
מדויק? ממש לא.
צבעוני? סביר שכן.
וכך שליחנו
המיוחד לישראל נכנס למונית המסיעה אותו לירושלים הבירה (שכל ידידותיה בעולם לא
מכירות במעמדה). 40 דקות ליליות להבין מה
קורה כאן.
מה קורה כאן?
הנהג מספר לעיתונאי
על קשיי היום יום. מדי שבוע הוא משלם 1700 שקל לבעל המונית שאותה הוא שוכר. דלק לחודש עולה לו -–כך הנהג מספר – 1,300 שקל. "עוד
לפני שאני נושם יצאו 10,000 שקל לחודש". וכמה אתה מוציא על ליטר חלב?
"אני לא מתמצא בזה", מספר הנהג. "כל יום אני שם כסף על השולחן
לאישתי. היא מטפלת בזה".
"העם",
מתברר ממקור המידע מספר אחת, לא ממש מתעניין ביוקר המחיה הגואה שעליו מדווחת
התקשורת באדיקות על אף שהסטטיסטיקה של המדידות מראה תמונה שונה לחלוטין. העיתונאי
מבין שהנהג מתמצא רק בכלכלת המוניות.
כלכלת מונית
את ההוצאות, כך
העיתונאי לנהג, הבנתי. מה עם הכנסות? "אהה, זה פשוט", אומר הנהג מתכופף
ושולף מסמכים מתיבת הכפפות.
היו שם כמה
תלושי משכורת שבעל המונית הוציא עבור הנהג. התלושים זהים: 186 שעות עבודה לפי 25
שקלים לשעת עבודה (שכר המינימום). מזה מנכים דמי ביטוח לאומי ומס בריאות וכך הנטו
מגיע למשהו כמו 4,500 שקל לחודש.
זה מה שבעל
המונית משלם לך כמשכורת? "משלם? מה פתאום" מסביר הנהג. "אני משלם
לו 1700 שקל לשבוע שזה 7,650 לחודש. ומקבל תלוש – לא כסף – על 4650 שקל
לחודש".
ואיפה הכסף?
"את הכסף אני מקבל ממי ששוכר את שירותיי – כמוך".
וכמה זה יוצא,
תוהה העיתונאי? "תלוי כמה אני עובד", מסביר הנהג לטמבל שלא מבין עניין.
אז מה הסיפור?
במקום הזה דווח
לא מכבר על תרגילי הכספים של בעלי מסעדות ומלצריהם. תרגילי הכספים של בעלי המוניות
ונהגיהם השכירים דומים להפליא.
רגרסיה לעבר.
פעם היתה כאן
מדינה מקולקלת. רישיון למונית – "מספר ירוק" ניתן במשורה. וכך, עקב
ביקוש לזכות הציבורית הזו, נוצר שוק שחור לרישיונות כאלה ומדובר במאות אלפי שקלים.
באו הכלכלנים והפכו את ההסדרים על פניהם. במקום קיצוב רישיונות נעשה קיצוב באמצעות
מחיר: מי שמשליש 245,703 שקל לקופת המדינה מקבל את הזכות – יהא זה אדם פרטי או
תאגיד.
וכך הפך משטר
סוציאליסטי עם שוק שחור למכרה זהב קפיטליסטי. יש בארץ כמה עשרות אנשים שבבעלות כל
אחד מהם עשרות מוניות. בעוד שפעם בעלי
המוניות היו גם הנהגים, היום רוב הנהגים אינם בעלי המונית. למי יש רבע מיליון רק
כדי לקבל את הזכות? למתי מעט.
וכך הפך ענף
מבוזר לענף ריכוזי. רוב הצעקות שאתם שומעים מדי פעם קשורים לאותם בעלי מוניות ולא
בהכרח לנהגי מוניות.
הלך המס
ומכאן מתחיל
תרגיל העלמת המס. לכאורה אין כאן בעיה. בעל מונית "שוכר" נהג שמשלם 1700 לשבוע עבור
הזכות להיות נהג. בתמורה הוא מקבל תלוש של 4,650 שקל לחודש. בהפרש בעל המונית מממן
הוצאות תחזוקה, בלאי ופחת – ורווח כמובן. השכיר לא משלם מס הכנסה או מע"מ כי
הוא לא עצמאי, ולא מגיע לסף המס. בעל המונית מחזיק יועץ מס ומדווח כפי שצריך.
יוצא מזה שנהג
המונית, "השכיר", חי מ 4,500 שקל לחודש נטו. חי?
כמובן שלא. הנהג
מרוויח יותר. אבל שלטונות המס רואים את התלוש הפיקטיבי (שכמובן חסר את מספר חשבון
הבנק של המקבל ולא בכדי: הרי גרוש לא עובר מבעל המונית ל"שכיר"). וזה
נראה בסדר. לרוב שלטונות המס לא תופסים את הנהג ושואלים איפה הכסף.
בדיוק מה שקורה
עם המלצרים. הם מעבירים תשלום קבוע לבעל המסעדה. זה מנפיק להם תלושים פיקטיביים
שאינם משקפים את ההכנסה בפועל. ההפרש בין התלוש עם שכר המינימום וההכנסה בפועל –
הוא הכסף השחור של ענף המסעדות והמוניות.
אפילוג
ומי שמחפש
פיקנטריה חוקית: בתלוש שראה העיתונאי לא היתה הפרשה לפנסיה על אף שזו מצווה חוקית
מ - 2008 ואילך. איך "מעסיק" כמו בעל מונית מרשה לעצמו להיות עבריין? ואיך
יועץ מס מסוגל להוציא תלוש שכר עם עבירה כל כך ברורה, ולהמשיך לפעול? מנפלאות
מערכת האכיפה של שלטונות המס.
