שר האוצר ושר הכלכלה כינסו השבוע את כל
המי ומי לדיון בשקל המתחזק. כולם השתתפו חוץ ממי שאחראי לנושא – בנק ישראל. מה יש
לדבר: זו תבונה יוצאת דופן. כמו לשחק כדורגל רק עם שמונה שחקנים. אבל אנחנו עם
סגולה וממשלתנו חכמה בשביל שתי מדינות.
השקל מתחזק זה שנים אחדות. לפני 15 שנה הדולר
היה שווה 5 שקלים והיום הוא שווה רק 3.7 שקלים.. ב – 2002 היו יתרות מטבע חוץ של
המדינה 24 מיליארד דולר (120 מיליארד שקל). היום הם 102 מיליארד דולר (380 מיליארד
שקל). הדולרים האלה שוכבים, לרוב, באגרות חוב של ממשלות זרות. בשביל מה? ככה,
שיהיה.
כמעט כולם מודאגים מהשקל המתחזק. יצואן
שב 2002 מכר בחו"ל ב – 100 מיליון דולר קיבל תמורתם 500 מיליון שקל. היום הוא
מקבל 370 מיליון שקל. במונחי השכר של המגזר העיסקי היצואן שקיבל אז 500 מיליון שקל
מקבל היום 220 מיליון שקל. זו זאפטה חזקה למדי.
בנק ישראל שמכיר את התופעה לעומקה קונה
מטבע חוץ ללא הפסקה. מנהלי הבנק מסבירים שהם לא מנסים לשנות מגמה (התיסוף, כלומר
ההתחזקות של השקל) אלא רק למתן אותה. ומהי המגמה? בעוד חשבון הסחורות של ישראל
נהיה יותר ויותר גירעוני, שאר זרמי מטבע חוץ – שירותים והון – מייצרים עודפים
הולכים וגדלים.
בין הונולולו ופרנקפורט
בין הונולולו ופרנקפורט
יש האומרים שזה בכלל לא חשוב. מה איכפת
לי אם הדולר שמגיע לכאן מקורו באבוקדו שנמכר בפרנקפורט או בקניה של קרן גידור
מהונולולו. העיקר שיש דולרים. ויש המון.
יש שחושבים אחרת. אלה טוענים שקרן
הגידור מהונולולו היא תזזיתית. היא אורחת לרגע. ומחר, קצת פצצות באזורנו או ריב עם
טראמפ על ההתנחלויות, והקרן בורחת עם הדולרים, כפי שקרה לשטרלינג בעקבות משאל העם ליציאה מהאיחוד האירופי. בעוד שאבוקדו הוא מוצר שתמיד יבקשו
ממנו. וכדי שיהיה אבוקדו בחו"ל צריך החקלאי להרוויח. וכשהשקל בריוני זה
מסובך.
מה עושים?
מהודעת האוצר על הדיון בהתחזקות השקל עולה
כי המהלך העיקרי שמתכננים הפקידים הוא השקעה של 100 מיליון שקל בחינוך טכנולוגי.
זה בעיקר משעשע. אחרי שהממשלה דיכאה את החינוך הטכנולוגי עשרות בשנים, כעת היא
תשקיע 100 מיליון בתלמידים שאולי יגיעו לשוק העבודה בעוד עשור. והאמת שלא צריך את
זה כי לפי שר החינוך גבולות המדינה נקבעו בתנ"ך, ובטח שער החליפין נקבע גם
הוא שם. אז מי צריך מגדלי אבוקדו שמבינים בחקלאות?
בקיצור: בלבול מוח חסר תועלת.
בנק ישראל מקשקש
בנק ישראל מקשקש
בנק ישראל, כאמור, אומר שהוא אינו פועל
"נגד המגמה". אבל מי קבע שזה מה שצריך? מדוע, בשם האבוקדו, שהוא לא יפעל
להפוך את המגמה? ולא רק בשם האבוקדו. בדו"ח המוניטרי ל - 2015 טען הבנק ששער
חליפין של 4 שקלים הוא חזק מדי. באותו דו"ח, ובכל אלה שבאו בעקבותיו, כותבים
ראשי הבנק שאו-טו-טו האינפלציה תעלה והשקל ייחלש. הכל קשקוש בלבוש.
הדעה הרווחת היא שבנק ישראל הוא עצמאי,
כלומר לא תלוי בממשלה. זה נכון בכל התחומים למעט מדיניות מטבע חוץ. קביעת מדיניות
שער החליפין, בנסיבות מסוימות (ראו סעיף 51 לחוק בנק ישראל), צריכה להתבצע באישור
הממשלה. למשל, אם בנק ישראל בדעה שרצוי שקרנות גידור לא יקנו שקלים – רק שר האוצר יכול
להוציא צו שמונע את זה. בנק ישראל לא יכול לעשות את זה לבדו. וברור שאם רוצים
להגביל רכישת שקלים בידי ספקולנטים זרים באמצעות הטלת מס של 15% - רק צו של האוצר
יכול לממש את המדיניות הזו. גם את זה בנק ישראל לא יכול לעשות לבדו.
אבל אם שר האוצר מתברבר – כפי שמלמדת ההתעסקות
בחינוך טכנולוגי כפתרון להתחזקות השקל –
הגיע הזמן שבנק ישראל יציע את המהלכים האלה תחילה לראש הממשלה. ואם זה לא עוזר –
לדיון ציבורי.
