בעוד חודש וחצי, עם תחילת 2018, אמורים
להתבטל הביטוחים הסיעודיים הקבוצתיים
בהוראת משרד האוצר/רשות החיסכון והביטוח. כמחצית מהמבוגרים במדינה המחזיקים בביטוח
הזה יישארו ללא ביטוח, למעט אלה שביטחו עצמם גם באמצעות קופות חולים. ההסתדרות
הכריזה על כוונתה לשבות נגד המהלך. לצערנו העולם לא כמרקחה.
הסדרי הביטוח הקבוצתי, טוען משרד האוצר
ובצדק, מחורבנים.
יתרונם בכך שהם זולים. חסרונם הוא שכל חמש שנים יש לחברת הביטוח
הזכות לשנות, כלומר להעלות, את הפרמיות שמשלמים המבוטחים. הזכות הזו היא הקוץ, יש
אומרים – מסמר, בזכות לסיעוד. מכאן ההחלטה לבטל את הביטוח הקבוצתי.
הביטוח הסיעודי בא בנוסף לקיצבת סיעוד
הממלכתית. אלא שקיצבת הסיעוד ניתנת בסכומים קטנים יחסית – עד 2,000 שקל לחודש כאשר
מי שהוא סיעודי נדרש לסכום גבוה פי כמה, תלוי במצבו התיפקודי. עבור קיצבת הסיעוד
משלם כל אדם דמי ביטוח לאומי – שחלקם מיועד למשימה הזו. כמו כן 30% מהסיעודיים
עוברים מבחני הכנסה – לגבי עצמם ולגבי ילדיהם – המביאים לקיצבה נמוכה עוד יותר.
הביטוח הסיעודי מחמיר יותר מקיצבת
הסיעוד בתנאים התיפקודיים הנדרשים כדי לזכות בו, אך אין בו מבחן הכנסה. שאלת מבחן
ההכנסה היא קריטית.
מבחני הכנסה
במדינת רווחה "נורמלית" לא
היה כלל מבחן הכנסה לשרות שהמדינה נותנת. מבחן הכנסה הוא סוג של מס, ומסים אמורים
להיות נגבים מתוך ההכנסה או ההון ולא משרות שהמדינה מממנת. אבל ישראל אינה נורמלית.
מס על מי שנוסע לבלות בחו"ל – אין. מס על מי שמצבו סיעודי – יש.
בביטוח הסיעודי הקיים יש בעיות. הוא
משולם לנזקק לתקופה מוגבלת – כרגיל עד חמש שנים. במצב הזה יש אנשים שעושים כפל
ביטוח. אלא שמי שעושה כן חייב להיות בעל אמצעים.
מה עושים?
לממשלה, עושה רושם, ממש לא איכפת. איך
אמר עורך דינו (בדימוס) של בנימין נתניהו? "נתניהו אוהב בעלי הון". לאלה
אין בעיות מימון. הם הרי חיים מהקופונים שהממשלה נותנת להם במענקים, הטבות בחוק
ושאר ירקות שאדם מהשורה אפילו לא מכיר את שמותיהם.
דה חארטר
מגדיל לעשות העיתון "דה
מרקר". העיתון הזה הוא – במידה רבה – שופרם של פקידי האוצר. לא של שר האוצר.
רק של פקידיו. הם דואגים לקופה הציבורית. הם המציאו "נומרטור". הם לא
פוליטיים, כאילו שיש דבר כזה. הם פוציניו-מוציניו שאוהב תחרות ופועל למענה.
מי האויב? הטייקונים. נשמע טוב, לא?
אלא שברשימת הטייקונים נמצאים גם ועדי עובדים. אין דבר השנוא על העיתון הליברלי
הזה יותר מוועדי עובדים ובמיוחד החזקים שבהם. בעל מפעל שקובע מחיר למוצריו זה
בסדר. ועד עובדים שקובע שכר לעובדיו זה פשע נגד האנושות.
מה לזה ולביטוח הסיעודי. הלכו צרצרי דה
מרקר אצל גאוני האוצר ומצאו כי רוב האנשים שיש להם ביטוח סיעודי קבוצתי
הם.....עובדים מאורגנים בוועדים "חזקים". לכן מאבקה של ההסתדרות נגד
ביטול הביטוחים הסיעודיים אינו אלא מאבק בעד הטייקונים - ועדי העובדים - של קופת
חולים הכללית, חברת חשמל, בזק, פרטנר ועוד.
הכי מנוולים הם עובדי התעשייה האווירית.
אצלם הביטוח הסיעודי הסתיים זה מכבר. הם עשו מכרז, קיבלו הצעה "נדיבה"
(לדעת הצרצרים) מחברת הביטוח הראל – ובחוצפתם דחו אותה. וכך הם הראשונים לסבול
מהעדר ביטוח סיעודי.
משל הפנסיה
טוב, לא בדיוק הראשונים. יש עוד איזה
מיליון ומשהו עובדים שאין להם בכלל ביטוח סיעודי וגם לא היה להם. אבל אלה לא
מדאיגים את עיתון הצרצרים.
איך השיגו העובדים החלשים במדינה את
הזכות לפנסיה (מחורבנת אמנם, אבל לא זה הסיפור כרגע)? מכוח הסכם קיבוצי שחתמה
ההסתדרות – האמא של הטייקונים - וזכה לצו הרחבה ממשלתי. הצו נחקק בזכות לחץ הן של
ההסתדרות והן של מעסיקים שלא רצו להיות הפראיירים היחידים שמשתתפים בפנסיה של
עובדיהם.
זו הדרך שבה יכולים תושבי המדינה להגיע
לביטוח סיעודי. רק בכוח ההתארגנות. ומאיפה יבוא הכסף? לא, לא מהעלאת דמי ביטוח
בריאות. אין בזה צורך. שרי הבריאות והרווחה שמציעים את זה מתבלבלים בין בריאות
וסיעוד. הכסף ראוי שיגיע באמצעות מס עיזבון/ירושה. המתים של היום יממנו את הקרובים
למות של מחר. ולמען עובדי התעשייה האווירית יש להחיל את המס מהיום שבו פקע הביטוח
הסיעודי שלהם.
