על פי המדד המקובל מערכת הבנקאות של
ישראל יציבה. המדד הוא היחס שבין נכסי הבנקים לתוצר המקומי הגולמי. בישראל המדד הוא
בערך 1.3 ובאיסלנד ערב ההתמוטטות של מערכת הבנקאות המדד שם היה 9. שוויץ שפרנסתה
על בנקאות מגיעה ל 7 אבל לה יש היסטוריה של מעוז ההון השחור. משוויץ אף אחד לא
ברח.
אם אין בעיה אז מדוע להוציא את הנחש
ממאורתו?
ראשית, כי המדד הזה הוא מטומטם. ושוויץ
היא הנותנת. היא מתמחה בבנקאות. נכון יש בה גם מימד אפל. אבל מדינה שמתמחה במשהו
ומצליחה בו – אין בזה סימן לאסון. האם מישהו יהין לומר כי בגלל שלישראל יש היי-טק במימדים יחסית גדולים – היא קרובה
להתמוטטות? אז מה הרבותא בבנקאות מצליחה?
שנית, דוגמא אחרת היא איסלנד. שם יש
ניסיון מעניין. מערכת הבנקאות קרסה כולה ב – 2007. הסיפור שהיה שם התפרסם כעת במחקר מקיף המלמד שמערכת בנקאית נרקבת מבפנים גם
כשהיא קטנה וצנועה – יחסית להכנסה הלאומית – כמו בישראל.
מה היה שם?
זה התחיל עם הפרטה של הבנקים. בנקים הם
מכונת כסף ולכן הם יקרים לרכישה. מי שקונה בנק לא באמת מתעניין בהון העצמי של הבנק
– מדד מקובל לאיתנות הבנק. הוא, הרוכש הפוטנציאלי, מתעניין בלקוחות.
מכיוון שהבנקים יקרים, לרוכשים אין די
כסף. מכאן שהם נזקקים להלוואה – מינוף בלשון העיסקית. מי ייתן להם הלוואה? נכון,
בנק אחר. מה הבטוחה שיש לבנק המלווה תמורת הכסף שהוא נותן? המניות שהרוכש מקבל
תמורת כספו. וכך הבנק המלווה נהיה תלוי במצבו של הבנק הנקנה. ליתר דיוק במצב
מניותיו. ובין המניות למצב האמיתי של הבנק אין בהכרח קשר.
ליתר דיוק: אין בכלל קשר. כמה חודשים
לפני שהבנקים האיסלנדים התמוטטו החלו מפקידים לדרוש את כספם. כאשר מחיר המניות החל
אף הוא לרדת נקטו הבנקים במדיניות פשוטה: הם קנו את המניות של עצמם. כלומר, הם לא
קנו במישרין, כי זה אסור. אבל חברות בת וחברות קשורות אחרות השתמשו לקניה בכסף
שהבנק הלווה להן. תרגיל שכל ישראלי קשיש מכיר מימי הזוהר של ראשית שנות ה -80' של
המאה הקודמת.
אלא שבזמן אמיתי איש שאינו יושב בהנהלת
הבנקים לא ידע על זה. במאזני הבנקים נרשמו תוספות נכסים – אותן הלוואות שהבנקים
נתנו לחברות הקשורות לבנקים. המניות שמרו על איתנות במחיר. על פני השטח זה נראה
בסדר גמור.
עד שהכל התמוטט.
מה עושה ממשלה?
כמו בישראל 1983 גם באיסלנד 2007 הממשלה
נרתמה להצלה. אלא ששם עשו בית ספר לבנקאים ושולחיהם, מנהליהם והגויים ששיחקו תפקיד
משמעותי בבועה הפיננסית.
על פי חוק מיוחד הבנקים הולאמו ומיד
פוצלו (כל אחד בנפרד) לשניים. בנק א' קיבל את כל הפיקדונות במטבע איסלנדי של תושבי איסלנד. בנק ב'
קיבל את כל הפיקדונות של תושבי חוץ. בנק א' קיבל ערבות ממשלה. בנק ב' קיבל קדחת.
מיד הותקפה ממשלת איסלנד על ידי ממשלות
זרות שתושביהן – בעיקר בריטניה והולנד – השקיעו הון עתק בפיקדונות איסלנדים. ממשלת
איסלנד אמרה להם "תקפצו". תביעות משפטיות ברחבי האיחוד האירופי – איסלנד
לא חברה באיחוד – נפלו כולן.
כך מיזערה הממשלה את הנזק. היא הטילה
מגבלות על יצוא הון כדי למנוע זליגה של
כספי איסלנד לחו"ל. ולא תאמינו, לפי חישובי המחקר, המתבסס על מימצאי ועדת
חקירה ממלכתית, ממשלת איסלנד הרוויחה ואחרי שנים החזירה לעצמה את כל הנזק המיידי.
עד כאן זה סיפור לא ממש מעניין את מי
שאינו בבנקאות או פיננסים.
הריקבון שבקישקעס
החוק שאיפשר את ההלאמה של הבנקים
ופיצולם כלל סעיף מיוחד המאפשר לממשלה גישה לחשבונות הבנקים. הממשלה מצידה גם
פירסמה ברבים מי החזיק חשבון, כמה כסף היה לו, וכמה כסף קיבל כאשראי. כך חוסלה הסודיות הבנקאית.
אז התבררה התמונה של הריקבון הפנימי של
הבנקים. החוקרים חשפו כי שש משפחות איסלנדיות קיבלו נתח ענק מכלל ההלוואות שהעניקו
הבנקים. החשיפה לא היתה פשוטה. רוב המשפחות הסתתרו בשמות מגוונים הן באיסלנד והן
מחוצה לה. הכל כדי להתגבר על המיגבלה של לווה יחיד שהרגולטור באיסלנד (כמו בכל
מדינה אחרת) הטיל. לרגולטור, שבדק אקראית את תיק האשראי של בנק, לא היתה היכולת
לדעת כי הלווה איזקסון הוא גם הלווה יוסלזון וששניהם הם למעשה טייקונסון שהוא בעל
5% מהון הבנק. וגם היום, מודים החוקרים, לא ברור שזה סוף הסיפור. כי לווים
מחו"ל מופיעים בשמות שונים במקלטי מס, ושם לא מוכנים למסור מידע מי הם בעלי
המניות של תאגיד פלוני שקיבל מבנק איסלנדי 20 מיליון יורו.
כמובן שמרגע שהחוקרים גילו כי איזקסון
ויוסלזון חד המה ושניהם טייקונסון – הפיקדונות שלהם הולאמו.
מה הלקח?
אצל היהודים הדתיים אחת לשבע שנים חובה
לשחרר עבדים. אז הנה הצעה: אחת לשבע שנים יוסר החיסיון הבנקאי. אין כמו ניקיון כזה
למנוע איזה שהיא סיכון לבנקאות.
ומה יהיה על מעלימי ההכנסה מארצות הברית
שהפקידו כספים בבנק דיסקונט?
שיקפצו.
העצה השבועית (מספר 19) ליו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, נמצאת כאן
