4 בנובמבר 2017

לחמניה משוגעת



במרחק כמה מאות מטרים מביתי יש שתי חנויות מכולת ובהן נמכרות גם לחמניות. מחירן 2.5 שקל ללחמניה. במרחק של עוד 500 מטר יש עוד מכולת ובה המחיר הוא שקל ללחמניה ו – 8 שקלים לעשר לחמניות. בשופרסל במרחק זהה למכולת השלישית נמכרות לחמניות במחיר 2 שקלים ללחמניה ועשרה שקלים לשישיה. איך זה שבטווח גיאוגרפי כל כך קטן יש פער מחירים כל כך גדול?

אני מספר על לחמניות כי ידידי מ.ג. התאהב בגיא רולניק. רולניק, המייסד של "דה מרקר" – המוסף הכלכלי של "הארץ" - ובעל טור שבו הוא לוחם וותיק במונופולים ובאחרונה ניטפל לבינלאומיים שבהם: גוגל, פייסבוק, אמזון ועוד. לתפארת אחוות עמים.

מה זה מונופול שבו ראוי להילחם?

ההגדרה המקובלת היא יצרן יחיד בשוק. אבל מה הוא אותו שוק? אם אני מסתכל על מספר יצרני לחמניות ברדיוס של קילומטר מביתי אני מונה לפחות ארבעה ומהם שניים הם ענקי האפייה אנג'ל וברמן. אפילו מתעב מונופולים כרוני לא יתאר את השוק הזה כמונופול. אז אם זה לא מונופול, ובטח שאין כאן קרטל – אפשרות הנשללת עקב הגיוון במחיר הלחמנייה – אז מה יש כאן?

המכולת שבועטת באדם סמית'

יש כאן קפיטליזם שגרתי. אמנם באוניברסיטה מלמדים שיש דבר כזה הנקרא תחרות. ויש רבים הנשבעים בתחרות ככלי כלכלי מרכזי. אבל באוניברסיטה גם מלמדים שבמצב של תחרות יש לכל מוצר מחיר אחד. אז מה מעוללת הלחמניה הירושלמית?
התשובה, במונחי כלכלה מקובלים, היא שאכן יש כאן מונופול מקומי. לצרכנים של שתי לחמניות ביום כנראה לא כדאי ללכת עוד 500 מטר כדי לחסוך 3 שקלים ליום. מבחינתם יש רק מחיר אחד, הגבוה בסקר הלחמניות. מבחינתם ה"יד הנעלמה" של אדם סמית' – זו שמביאה להשוואת מחירים - היא בדיחה.
אם זה היה רק סיפור על לחמניה אפשר היה לעבור לסדר היום. אלא שבדיקת מחירי אותה מכולת שכונתית – שכונה של מעמד בינוני  – מול רשת שופרסל מלמד שכמעט כל המחירים במכולת גבוהים יותר. ועל אף זאת המכולת חיה, נושמת, ובועטת ב"יד נעלמה".

את אחד ההסברים סיפק  לי בעל המכולת. הוא קונה קוקה קולה במחיר ששופרסל מוכר את המוצר הזה לצרכן. כלומר קוקה קולה ("החברה המרכזית למשקאות"), כמו יצרנים רבים אחרים, מפלה במחיר המכירה בין קניין גדול לקניין קטן. ושופרסל, הגדול, מצליח לקנות את המשקה במחיר נמוך בהרבה מבעל המכולת בשכונה, על אף שהוא מתחרה עתה בקוקה קולה עם מותג עצמי.

המכולת, פייסבוק והמחיר

ההסבר הזה, חביב ככל שיהיה, לא מסביר מדוע הצרכנים לא רצים כולם לרשת השיווק במקום למכולת העושקת.
בפועל בעל המכולת נוהג מול צרכניו כמו שקוקה קולה מתנהגת מולו. הוא גובה את המחיר המירבי שהוא יכול. במובן הזה הוא – לתושבי השכונה הקונים – מונופול בדיוק כמו פייסבוק, חברת חשמל ושאר "המנוולים הכלכליים" שרולניק נוהג לטפל בהם, ובצדק. מה שמעורר את השאלה מדוע  מומחי הכלכלה לא נטפלים למכולת הזו ולדומותיה. הרי המכולות האלה משפיעות על יוקר המחיה הרבה יותר מחברת חשמל שהכלכלן הראשי של משרד האוצר מצא שמחיריה נמוכים משאר המדינות המפותחות?

נעזוב את רולניק ועמיתיו לתקשורת. הם לא הבעיה. הם רק מייצגים את היחס המקצועי לתופעה. היטפלות מוצדקת אמנם לתאגידי ענק ואדישות מוחלטת כלפי כל השאר שעושים מעשה פייסבוק ואמזון מדי יום במרחק מטר מהעין של שרי האוצר, הכלכלה וראש ממשלתנו הנערץ.

איך נסביר את פשר התופעה המוזרה הזו?

אם שר הכלכלה ופרופסור כלכלנוס יתחילו להיטפל למכולת הם עלולים להגיע למסקנה שאין דבר כזה תחרות אלא במשורה. ואם זה המצב אולי לפעמים הממשלה צריכה להתערב. עדיף לטמון את הראש המיניסטריאלי והפרופסוריאלי בחול, לקשקש נגד חברת חשמל (אבל לתת לענקיות התקשורת הבינלאומיות הטבות מס), ליהנות מאהבתו של ידידי מ.ג,  ולעזוב את כל השאר למונופולים מקומיים.


העצה השבועית ליו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, נמצאת כאן