31 באוקטובר 2017

יחי הליטיגציה



הקורא בספריו של ג'ון לה קארה עלול לחשוב שיש בהם סיפורי ריגול. אלא שהסיפורים האלה הם מסווה לטיפול בעניינים שונים לחלוטין ומגוונים למדי. חברות, יחסי אבות ובנים, היוהרה של ה"אריסטוקרטיה" האנגלית היושבת גם בראש הפירמידה הפקידותית, תרבות המועדון של האליטה, התאגידים הבינלאומיים שהם השולטים על אמת ועוד.

בספרו האחרון, "מורשת המרגלים", מטפל לה קארה בתופעה שנפוצה בשנים האחרונות: הליטיגציה. קרל מארקס חשב שמעמד הפועלים יביא את המהפכה והקידמה. מקס וובר חשב שהקידמה היא באתיקה הפרוטסטנטית וכמעט כל כלכלן יסביר שתחרות חופשית היא האלוהים של הפיתוח. המנוע הנוכחי, כך לה קארה, היא הליטיגציה. כואב לך בפופיק? תבע את הרופא שלא שם ידו בפופיקך ומדד לו לחץ תת עורי. אצל לה קארה ילדיהם של מרגלים שנהרגו בעת עבודתם תובעים את שירות הביון האנגלי וכמה מרגלים בפנסיה ומכאן מתגלגלת עלילה שכרגיל אצל הסופר הזה – כתובה להפליא.
בשבוע שעבר הודיע הבנק המרכזי האירופי (האחראי על מטבע היורו) כי יפחית במחצית את "ההרחבה המוניטרית" (הבנק הזה קונה בהתמדה אגרות חוב – זו ההרחבה המדוברת) שאותה הוא מפעיל כבר כמעט עשר שנים. לנוכח התקדים הישראלי יש סיכוי לתביעה של מי שחושב שהוא עומד להפסיד מכך כי מחירי ניירות הערך שלו ירדו.

התקדים הישראלי?


ניר בן לוי הגיש עתירה מנהלתית נגד בנק ישראל. לכאורה הוא מבקש שייתנו לו מידע על איפה, כמה ולמה בנק ישראל סוחר במטבע חוץ. בנק ישראל מסרב ומכאן העתירה. אבל מעבר לענין הפורמלי מדובר בתביעה שנוגעת לזכותו של גוף שלטוני לנהל מדיניות כאשר המדיניות הזו גורמת נזק למאן דהוא.

דוגמא: אני בדעה שממשלת ישראל מנהלת מדיניות כלכלית מצויינת. וכידוע (או לא) מדיניות כזו צריכה לחזק את השקל בהשוואה לדולר. לפיכך אני מהמר, סליחה – משקיע, שהשקל יתחזק וקונה ניירות ערך בהתאם.
בא בנק ישראל וקונה דולרים ובכך או שמונע את שמפחית את התחזקות השקל שעליה בניתי. כלומר בנק ישראל דופק אותי. ולכן אני תובע אותו בדין – זו הליטיגציה המדוברת.

כדי לסבר את הכיס מצטט התובע את דו"חות בנק ישראל שבהם נכתב כי רכישות מטבע זר שרכש  הבנק הביאו לו להפסד מצטבר של 42 מיליארד שקל ולגירעון בהון של 61 מיליארד שקל "גירעון שבסופו של יום יושת על הציבור בישראל".

הנזק לציבור

לא מיותר לציין כי מבחינה כלכלית אין כל משמעות לרווחים או להפסדים של בנק ישראל. אין כל משמעות לקיומו של הון בבנק ישראל או לאי קיומו. לכן לעולם שום דבר מכל זה לא "יושת על הציבור". הביטויים האלה לקוחים מעולמם של רואי חשבון, לא מהעולם ממשי. נניח, רק לשם השעשוע, שהיה קורה ההפך ולבנק ישראל היו רווחים וההון שלו היה בעננים. אז מה?

התרחיש הזה אינו מופרך. בימים שבנק ישראל "הרוויח" באה הממשלה ודרשה שהבנק יחלק דבידנד לבעלי המניות, כלומר לממשלה. ההכנסה האמורה היתה "מקטינה" את הגירעון הממשלתי ומקטינה את ההון של בנק ישראל. נגיד בנק ישראל בזמנו, דוד קליין, כתב לשר האוצר שיפסיק לבלבל את המוח כי כסף שזז מבנק ישראל לממשלה הוא הדפסה לכל דבר ועניין – גם כאשר קוראים לו דבידנד.
באופן פורמלי קליין נתלה באותו נימוק שבו משתמש התובע הנוכחי. הוא אמר אז שלבנק ישראל יש הון קטן מדי ולכן צריך להגדילו ולפיכך אסור לחלק דבידנד. הכל אוסף של שטויות במיץ עגבניות רקובות.

ועל אף זאת יש לקוות שהעתירה של בן לוי תתקבל. הנה שני נימוקים: 

א.   כי אז יקום משקיע, כלומר מהמר, שעשה ההפך ממה שתיארתי לעיל ויתבע את הבנק המרכזי שגרם לו להפסיד. וכתוצאה מכך ישותק בנק ישראל.

ב.    באמת לא צריך את המוסד הזה. נכון, אין מדינה בלי בנק מרכזי. אבל קיומה של מחלה בעולם אינה הצדקה להמשיך בה אצל "עם סגולה" שאחד ממנהיגיו המציא את אלוהים. ובעיקר כי מי שצריך לנהל את הכסף זו הממשלה. אף אחד לא שואל ברצינות מהו "הון הממשלה" ומהם "רווחיה". ואין סיבה להחזיק מוסד כמו בנק ישראל רק כדי שאיזה הדיוט יתבע אותו עם שטויות.