נו, אז יש הפתעה בבחירות המשמימות האלה. מכיוון בלתי צפוי חוזר אלינו משה
פייגלין שלפי הסקרים הוא וחבריו עוברים את אחוז החסימה. להפתעה יש שני הסברים, כך אומרים
לנו מומחים לענייני זהות, הסבר אחד אפוף בעשן הקנאביס והשני מונח בתוכנית הקופונים
המהפכנית בחינוך – שני הדגלים של רשימת "זהות". כל השאר - מדינה יהודית
תיאוקרטית וכובשת – מוצנע בתעמולת המפלגה וגם בלב התומכים החדשים.
והם, מדווחים מומחים לענייני דמוגרפיה, באים מעולם ההיי-טק. כלומר עשירונים
9-10 שחזות החופש האישי היא הזהות שאותה מציע פייגלין. החרות להתמסטל והחרות לבחור
את בית הספר.
מכיוון שהחירות להתמסטל היא עניין אישי (כפי שאמורה להיות דתיות) אין לי מה
להרחיב. החירות לבחור בית ספר היא כבר עניין חברתי, כלומר פוליטי, ולכן ראויה למבט
שני.
נתחיל בצדדים המעשיים הכרוכים בהצעת "זהות" לתת לכל הורה שובר
תשלום שעמו הוא יוכל לשלם לבית הספר שבו יבחר ללמד את ילדיו. בית הספר? למי שייכים
היום בתי הספר? לממשלה או לרשות המקומית (למעט כמה בתי ספר פרטיים). האם הגופים
הציבוריים האלה ימכרו את בתי הספר ליזמים פרטיים? האם בתי הספר ימשיכו להיות
בבעלות ממשלתית? ואם התשובה חיובית – איך ייבחרו מפעילי בתי הספר? ונניח כי במושב
קדרון יש בית ספר ואין אף אחד שרוצה להפעילו? מה אז? בקיצור: איך נפתרת שאלת
הנדל"ן הזו?
2 ילדים לכל כסא
הנה עוד עניין מעשי. מה תעשה הממשלה עם המורים שרובם הם או עובדי מדינה או
עובדי הרשויות המקומיות? האם הם יפוטרו? אם כן אפשר בנסיבות האלה לחשוב על שביתת
מורים כאופציה בלעדית למורים האלה. זה הרעיון? ונניח שלא יפוטרו, אז מי יקבל את
הזכות להעסיקם? האם הממשלה תקצה מורים לבתי הספר כפי שהיא מקצה
"מתנדבים" לשרות לאומי? ואם כך – איך בית הספר יבחר את המורים?
לי כל הסמטוכה המעשית הזו נראית בלתי פתירה גם אם הייתי חסיד של השיטה. אלא
שיש בעיה עקרונית עם השיטה הזו גם לתומכיה. הנה התרחיש: בתי הספר עברו לבעלות
פרטית והבעלים בוחרים מנהלים ומורים. בצפון עפולה נפתחה ההרשמה ל – 100 מקומות
בארבעה מגמות: מדעית, תיאולוגית, אנתרופוסופית וספרותית. נרשמו 200 תלמידים ולמען
הנוחיות נניח שהם מתחלקים שווה בשווה בין המגמות.
ההורים, לא מיותר לציין, מימשו את החופש שלהם לבחור את בית הספר ואת המגמה
הרצויים. אבל איך מכניסים 200 ילדים ל - 100 מקומות? יש שתי שיטות עקרוניות:
בראשונה, יעשו הגרלה. בשיטה הזו הגורל הוא שיקבע אם ילדתו של פלוני תיכנס לבית
הספר – לא פלוני כפי שחשב שזה מה שיקרה.
בשנייה, המנהלים, המורים והבעלים של בתי הספר הם שיעשו את המיון. בראיונות
אישיים, במבחנים פסיכומטריים ואישיותיים – מה שהולך. שוב, בחירת ההורים – לפחות
מחציתם – לא תתממש. זו בחירה חופשית של המנהלים, לא של ההורים.
ומה יקרה אם בית הספר יהיה מאוד מבוקש במגמת האנתרופוסופיה? שיהיו 200
מועמדים ל – 25 מקומות ואף לא מועמד אחד לשאר המגמות? יהיה בית ספר בכלל? חופש
הבחירה של ההורים הצטמק מאוד.
שובר חינוך +
לכאורה השיטה מבטיחה ממד כלשהו של
שיוויון. כל שובר שהממשלה תנפיק יהיה בסכום שווה. האם בתי הספר יהיו רשאים לבקש
מהנרשמים תוספת תשלום מעבר לשובר? אם התשובה חיובית אז נבנית כאן תכנית סלקציה
נוספת: בהתאם לכוח הכסף.
מה שמעלה שאלה עקרונית: האם על הממשלה לממן שוברי חינוך גם לבתי ספר שדורשים
תשלום נוסף. ומה יקרה אם כל בתי הספר ידרשו תשלום נוסף? זה מתיישב עם חינוך חובה?
אז יבטלו את חינוך חובה?
בבקשה, תומכי פייגלין, תרוצו להצביע בעד אשליית החופש.
