לא מכבר בביקור בשכונה בצפון לונדון התברר כי באסטת הפלאפל הישראלית נסגרה.
אני משער שאם היו שואלים את שר החוץ הוא היה מאשים את האנטישמים מה-BDS. אלא שהעניינים, מתברר, סבוכים.
על מצב הפלאפל והאוכל העולמי בכללותו למדתי ממחקרו של ג'ואל ואלדפוגל
מאוניברסיטת מינוסטה, ארה"ב. הממצאים מלמדים על הצורך הדחוף של הממשלה למנוע
את הגירעון הקולינארי האורב לנו בעתיד המעורפל. עניין לא זניח כלל ועיקר כי,
כידוע, "הצבא צועד על קיבתו" (וגם האזרחים שבינינו). תחשבו על מה יהיה
אם במקום הבאסטה הישראלית בלונדון תיפתח באסטה של אוהד חיזבאללה מלבנון. זו מתקפת
טרור בהכנה.
אימפריאליזם תרבותי
החוקר המתמחה בכלכלה יישומית כותב כי אנחנו טועים כאשר אנחנו מלינים על
הדומיננטיות האמריקאית בהפקת סרטים ועל זו של בריטניה ושבדיה בהפקת מוסיקה. לדבריו
זאת ראייה צרה מדי של מה שאני מכנה אימפריאליזם תרבותי. התרבות היא יותר מאשר
סרטים + סדרות טלוויזיה + מוסיקה. מה שחסר הוא המטבח כפי שהוא נמדד במסעדות.
יש החושבים כי בגלל הפופולריות של רשתות ההמבורגר נוסח מקדונלדס, ארה"ב
היא שחקן חשוב בשוק הקולינריה. מה שמעלה את השאלה, במונחים ישראליים, האם אנחנו
אוכלים יותר פלאפל או יותר המבורגר. ומה שמעניין – את מי שראשו נתון להגיגים
כלכלו-קולינארים שכאלה – האם האמריקאים אוכלים יותר המבורגרים או יותר פסטה. וזה
כלל לא חשוב אם הפסטה מיוצרת בארה"ב או שהומצאה במונגוליה. פסטה היא איטלקית.
איך בודקים מי אוכל מה וכמה? החוקר אסף מידע משני אתרי אינטרנט ואני מעריך
שכל אחד מאיתנו השתמש באחד מהם: trip advisor. שם אפשר לספור כמה אמריקאים חיפשו
המבורגריה או מסעדה איטלקית, יפנית או סינית. וכך ב – 52 מדינות.
אל יקל הדבר בעיניכם. לפני כשש שנים היתה מהומה גדולה בצרפת כאשר חקלאים
התלוננו כי הגאווה הלאומית הצרפתית נפגעת מריבוי מזללות האוכל המהיר (fast food). גם הממשלה נרתמה
לעניין ויש בתכנית הלימודים שיעורי טעימות בה מחונכים ילדי צרפת במעדני המטבח
הצרפתי (נו, ניחא). אם תשימו לב לכמות מזללות ההמבורגר בישראל מול הפלאפליות –
ייתכן ויש מקום להשכיל ילדי ישראל בהעדפת הקציצה מחומוס על הקציצה מפרה שנרצחה בדם
קר.
פסטה קון קרנה
מכיוון שכמות הכסף שעוברת דרך מסעדות גדולה מאות מונים בהשוואה לכמות הכסף
שנשפכת בקולנוע, בטלוויזיה ומוסיקה גם יחד – מצב האימפריאליזם הקולינארי הרבה יותר
חשוב מהמסחר בסרטים. הבעיה היא שכאשר אני אוכל פסטה, האיטלקים לא רואים מזה גרוש.
בעוד שכאשר אני רואה סרט אמריקאי – יוצרי הסרט מקבלים גרושים די משמעותיים.
אבל יש עניין של כבוד. וכאן איטליה, יפן ומקסיקו זוכות לתהילת הקיבה
העולמית. ההמבורגרים, והמטבח האמריקאי בכללותו, ממש לא בליגה של שלוש אלה.
הדבר המעניין ביותר שמצאתי הוא שסין וארה"ב הן המדינות עם הגירעון
הקולינארי הגדול ביותר.
מבחן השניצל
אז מה עם הפלאפל?
ישראל היא אולי מעצמת היי-טק אבל היא גמדה קולינארית. זו אולי מה שמסביר את
כישלונה של מערכת התעמולה, סליחה ההסברה, הישראלית. אלא שאת המעוות קל לתקן.
בדקתי, באופן הכי שטחי שאפשר, מהו "האוכל הישראלי" הנפוץ ביותר
במקומותינו. ויסלחו לי רבני הפלאפל אבל שניצל עוף עושה להם בית ספר. מה שכמובן
מעלה את השאלה מה מקורו של שניצל עוף? האם הוא – כשניצל פרה או חזיר – תוצר
הקיסרות האוסטרו-הונגרית? או אולי זו המצאה ישראלית. מנתוני אוסטריה אני למד
ששניצלי הבקר + החזיר – הם זניחים בקנה מידה עולמי.
אז מי המציא את שניצל העוף? ישראל או Kentucky fried chicken? עד שתיפתר החידה
הזו נמשיך להלום באנטישמים באמצעות הפטישים של ישראל כץ (שר החוץ, למי שלא שם לב)
ושל גלעד ארדן (השר לעניינים אסטרטגיים) שלא כל כך מצליחים.
ובאשר לכלכלן החוקר: נגמרו הבעיות בכלכלה? הבלוג מציג מועמדותו של ואלדפוגל
לפרס איגנובל. הפרסים ל 2019 יחולקו ביום רביעי הקרוב ה - 10 ליולי.
