נניח שהיתה לכם אפשרות לחיות בדנמרק או בצרפת כאשר השיקול המכריע
עבורכם הוא טיבה של מערכת הרווחה. מה בחרתם? ואם מציעים לכם את איטליה, מה קורה
להעדפות? לא צריך לנבור בקרביים של הביטוח הלאומי במדינות האלה כדי להגיע למסקנה כי
דנמרק עדיפה. אבל לא כך אצל ד"ר אפרים דוידי מהמחלקה לעבודה סוציאלית
באוניברסיטת באר שבע, מועמד לכנסת מטעם חד"ש ברשימה המשותפת.
דוידי פירסם השבוע מאמר במוסף הכלכלי של "הארץ" ובו הראה כי
מעסיקים בישראל משלמים 60% פחות דמי ביטוח לאומי מאשר "ממוצע מדינות ה OECD". וזה מעניין, כי בדנמרק מעסיקים לא
משלמים בכלל. אז מה? מה זה מעיד על מערכת הרווחה? שום כלום – ובעברית עתיקה:
מאובן.
הנה סימני הקיפאון המחשבתי:
1.
דוידי מקדש את המוסד לביטוח לאומי
ונלחם לעצמאותו הנאכלת בידי הממשלה. מדוע אנחנו בכלל צריכים ביטוח לאומי עצמאי
מהממשלה? הרי ממילא הוא ממומן על ידי הציבור, כמו מס הכנסה. דמי הביטוח, אצל
מעסיקים ועצמאיים, הם על חשבון מס הכנסה. זה דומה למאבק למען עצמאותו של בנק
ישראל. למה הוא צריך עצמאות? מה, הוא לא חלק מהממשל? בשנים האחרונות הבנקים
המרכזיים עסוקים בסבסוד ניירות ערך של תאגידים ("הרחבה מוניטרית"). למה?
מי צריך את זה? הנה לכם שני מוסדות שהגיע העת להטמינם בחלקת גדולי האומה בהר הרצל –
חלקה העוברת שיפוצים בקרוב.
2.
דוידי חושב כי אם הביטוח הלאומי יהיה
עצמאי, ודמי הביטוח שמשלמים מעסיקים יוגדלו – או אז גם הקיצבאות יוגדלו. איזה יופי
של רעיון, ועוד שמאלי בהכשרת חד"ש הנשענת על המפלגה הקומוניסטית. מה לעשות
והכנסת לא מעוניינת להגדיל קיצבאות. בטח שלא באופן גורף. האם השמאל מציע לפעול
בניגוד להכרעה הפוליטית בפרלמנט? הסיבה שהכנסת לא מעלה את דמי הביטוח הלאומי של
המעסיקים הוא שהיא לא רוצה שהקיצבאות יועלו. אולי זה מעצבן את חד"ש, אז לכשתגיע
לשלטון בסיסמא "הגדלת דמי ביטוח לאומי" ונראה מה ייעשה.
3. ולגבי הסיפור על השאיפה אל הממוצע
של ה-OECD: ממתי האמצע שבין טורקיה
וארצות הברית הוא קנה מידה בעל תוקף מוסרי או פוליטי? משרד האוצר ובנק ישראל – אושיות
ימניות למהדרין – משתמשות במתודולוגית "הממוצע של מדינות ה – OECD" ללא הפסקה. מה יש לשמאל לחפש בערימת
השחת האנטי חברתית הזו? כשמשרד האוצר והבנק טוענים כי אנחנו "חורגים
מהממוצע....בגודל החוב הציבורי" – האם מישהו בשמאל משתכנע מהנימוק המטופש הזה
– שהימין הישן מתעקש עליו?
4.
אי אפשר לסיים מאמר על מאובנים בלי שתי
הסיסמאות השמאליות המאובנות ביותר: שתי מדינות וזכויות הלהט"ב. שתי מדינות זה
אולי פתרון רצוי, אבל לא מצוי. בין השאר כי עזה והגדה מופרדות שלטונית. שמאל צריך
לדרוש נסיגה וביטול הכיבוש – שני עניינים שהם בשליטת ישראל. ולא לבלבל את המוח עם
תכניות בלתי אפשריות.
כך גם עם זכויות הלהט"ב
ואוטונומיות רב תרבותיות. לשמאל יש יומרה אוניברסלית. לשום הומוסקסואל או לסבית לא
מגיעה זכות שאין לכל אדם אחר. כל בני האדם שווים וצריך להתייחס להם באופן הזה. לא
יותר, ולא פחות. ואם לזוג הטרוסקסואלי יש זכות לאימוץ, כך גם לזוג מאותו מגדר. לא
יותר, ולא פחות. לא צריך חינוך עברי וחינוך ערבי במערכת החינוך. רק חינוך ישראלי -אוניברסלי
הנלמד בשתי השפות גם יחד.
יש בחירות עוד חודש. יהיה שמאל בעוד
חודש?
