זו השאלה שהציב
לקוראיו "דה מרקר" המוסף הכלכלי של "הארץ". ובאבחת כותרת בת
שלוש מילים חשף העיתון לא רק בורות מדהימה אלא דמגוגיה זולה. כי הרי ברור מהשאלה
כי פוליטיקה זה דבר מלוכלך, זול, ג'ובים למקורבים, ממשלה מנופחת, בזבוזים ושחיתות.
וכלכלה זה משהו מדעי, טהור, אלגנטי, ונקי מאותה פוליטיקה מסואבת ש"הארץ"
כל כך אוהב לשנוא אצל מתנגדיו הפוליטיים.
בסיכום, כלכלה
זה מסדרונות מצופים שיש ומעליות שקופות בבניין בעל חזית ניאו-קלסית, שבכניסתו מזכירה
הדורה המחייכת למבקר. פוליטיקה זה איזו "מצודת זאב" מתקלפת, שבחדריה
האפלוליים, אפופי העשן, יושבים גברים מיוזעים וסוגרים דילים שהשתיקה יפה להם.
אם היה מדובר רק
בקוריוז באיזה מאמר בעיתון, היה מיותר לדון בזה. אלא שמרבית העוסקים בכלכלה
מאמינים שהשאלה במקומה והתשובה היא "כלכלה". ואת הלך המחשבה הזו ראוי
לשלוח לטיפול אצל רופאי מוח.
טעם החיים
אתחיל עם עניין
קטן. כל כלכלן יודע כי בנמצא אצל כל אחד מאיתנו "עקומת ביקוש". וכי כאשר
אותה עקומה שבנפשנו נפגשת בעקומת ההצע הנמצאת בשוק הכלכלי – נוצר מפגש מפרה של
שיווי משקל. נעזוב את המפגש ונתמקד באותה יצירה מופלאה הנקראת "ביקוש".
לכאורה זה ברור: ביקוש הוא מה שאנחנו רוצים. בראבו. ואיך נוצר "מה שאנחנו
רוצים"? מאיפה הדבר הזה צמח? כבר בשלב הזה ברור גם למי שאינו כלכלן שכל
התרגיל הזה הוא תוצר מחשבתי. קונצפט שקיים במוחנו. זה לא משהו מדיד. זה לא משהו
"מדעי".
אלא שלכלכלנים
יש תשובה לשאלה "מה אנחנו רוצים". מתברר כי במוח שלנו צמחה "עקומת
תועלת". נכון, הנוירולוגים טרם זיהו אותה. אבל בנפש ההומו-אקונומיקוס היא
הדבר הכי פעיל שיש. אנחנו רוצים את מה שמביא לנו תועלת. וכאן חודרת הפוליטיקה
לכלכלה.
כי אותה תועלת –
מערכת ההעדפות – אינה צומחת מעצמה. כל כלכלת הפירסום היא מכשיר כדי להשפיע על
דעתנו בשאלה "מה אנחנו רוצים". הפירסום אינו דובר אמת. בהנחה שלחיים יש
טעם, ברור שקוקה קולה אינה טעם החיים. בוודאי שאינה טעם החיים יותר מאשר RC קולה. לפני הרבה שנים
הציב "ידיעות אחרונות" מבחן טעימות במשקה קולה ובו המותגים קוקה, RC, ופפסי. רוב הנשאלים ידעו
להבדיל בין קוקה ופפסי. אותו רוב לא ידע להבחין בין קוקה לבין RC. כל זה קורה כאשר איש לא
יודע את המחיר.
במבחן אחר נשאלו
המשתתפים איזה יין עדיף עליהם. לצד כל כוס היה תג מחיר. באופן בולט רוב המשתתפים
העדיפו את הכוסות עם המחיר הגבוה. אלא שבכל הכוסות היה אותו יין בדיוק. איך חדרה
למוחם של המשתתפים כי מה שייקר הוא טוב יותר? זו פוליטיקה כלכלית שאינה שונה מכל
פוליטיקה אחרת.
הכסף נשפך והאינפלציה?
ומי שמתעניין
בכלכלה התנהגותית – תחום שהתפתח מאוד בעשור האחרון – מכיר דוגמאות רבות כאלה.
תמציתן: האדם הכלכלי אינו אוטונומי. הוא מכונה פוליטית למהדרין.
אעבור הלאה:
השבוע פורסם כי בחודש מאי מדד המחירים לצרכן ירד ב – 0.3%. כמה חודשים קוראי
"הארץ" יודעים שהממשלה יוצרת גירעונות עתק? ומחודש מארס כל האומה יודעת
שתקציב הממשלה תפח כבר בכ- 80 מיליארד שקל. וכי בנק ישראל מדפיס כסף בכמויות ענק.
וכי לא לימדונו רבני הכלכלה שבתנאים כאלה צריכה האינפלציה להתרומם אל על? והנה היא
שוקעת במדמנת הקורונה. ומה שיותר חמור: זה קורה גם בכל העולם המפותח כלכלית. איך זה שמדע הכלכלה קרא 'זאב, זאב!', ושום זאב לא הופיע?
אג"ח או בי"ס
אבל שיא הפלאים
בדיון הזה הוא בעניין הבא: מדפיס הכסף הגדול ביותר הוא בנק ישראל (וכל בנק מרכזי
אחר). מה הוא עושה בכסף הזה? קונה רכבות? בונה בתי ספר? רוכש עוד מטוס שמפוצץ
לעזתים את צינור המים? ממש לא. הוא קונה "נכסים". מה זה נכסים? מניות
ואגרות חוב. כלומר בנק ישראל מסבסד ומנפח את הבורסה – עניין שמיטיב רק עם אלה
שכספם יושב בבורסה. ההחלטה הזו: להדפיס כסף כדי לנפח מחירי מניות ואג"ח, האם
היא כלכלית או פוליטית? באמת, וללא ציניות, מדוע לבנות בית ספר זה פוליטי (ולכן רע,
לשיטת "דה מרקר") ולקנות אג"ח של בנק הפועלים זה כלכלי (ולכן טוב,
ו"דה מרקר" מוחא כפיים)?
5 מאיות
אין עניין כלכלי
שאינו פוליטי. כלכלית מדוע יש בכלל דיוטי פרי? מדוע לקפח מי שקונה בושם בישראל
ולטפח את זה שנוסע לחו"ל? זה כלכלי? מדוע לתושבי אילת מגיעה הטבה במס על פני
כל תושב אחר? מדוע למלון באילת יש אישור לייבא עובדים זרים ואילו למלון בחיפה –
אסור? מדוע סוללים כבישים בשטחי פלסטין? מדוע בנק ישראל יושב שעות על המדוכה ובסוף
היום מוריד את הריבית מ – 0.15% ל 0.1% כאשר המרווח הפיננסי הממוצע (!) עומד על
מעל ל – 3%? מה כלכלי בחמש מאיות האחוז? רק פוליטיקה.
