עתה כאשר
"גרף הנדבקים" שב לעלות וממוקד בבתי הספר, חוזר גם הוויכוח בין חסידי
הסגר לבין חסידי הבדיקות (ובידוד הנדבקים בקורונה). כאילו שאלה הן שתי החלופות
היחידות לטיפול במגיפה כל עוד אין תרופה ואין חיסון (ובעצם, מה קרה לפטנט לחיסון
עליו הודיעו משרד הביטחון והמכון הביולוגי?). במקום הזה נטען בחודשיים האחרונים
שיש חלופה אחת נוספת לפחות, אלא שאיש לא קנה את הרעיון.
במקביל אני
משתתף בפורום בלס. זה פורום של אנשים שמתעניינים בניהול מערכת החינוך. נחום בלס
ממרכז טאוב בירושלים מרכז את הפורום שבו מאות חוקרים, מנהלים וכמה הדיוטות. בחודש
האחרון הדיונים ממוקדים ב"אחרי קורונה". מה שנראה לי כקונצנזוס הוא
שהגיעה העת לחסל את משרד החינוך ולהעביר את סמכויותיו לידי הרשויות המקומיות.
מתברר כי משרד החינוך מטרטר את כולם סביב החלטות – למעשה הנחתות שלא מבוצעות. הוא לא
מתייעץ, הוא דורש עשרות דו"חות שאין בהם כל צורך למעט מילוי תאוות הניירת של
פקידי המשרד, ובתמצית, מבלבל את מוחם את
מי שעושים באמת: המורים, המנהלים ו....הרשויות המקומיות.
הדיקטטורה בפעולה
על פי הדיבורים
בפורום, ברשויות המקומיות יש לרוב ניהול מעולה (אם כי יש רשויות לא מתפקדות
בענייני חינוך), ראשי רשויות ערניים לצרכי ציבור, מנהלי מחלקות החינוך מבינים
בחינוך ולא בניירת הדו"חות, ואזנם כרויה להורים, לתלמידים ולמורים. הלאה
הדיקטטורה של משרד החינוך! תחי הדיקטטורה של הרשויות המקומיות. ויש גם הממליצים שהדיקטטורה
תעבור למנהלי בתי הספר, שהם "הכי קרובים לשטח".
מה שעניין אותי
בדיוני הפורום הוא שנדרש דיקטטור. המורים הם די אהבלים. הם צריכים מפקד. הם צריכים
שינפיקו להם תכניות לימוד. הם צריכים לדווח – דרך ציוני תלמידיהם במבחנים
כלל-ארציים – על היכולת שלהם לעמוד במשימה. הם "הפועלים השחורים"
שמשתמשים בפה שלהם אבל הראש שלהם די ריק.
מאה פרחים
הוויכוח על מיהו
הדיקטטור הטוב יותר, משרד החינוך או הרשות המקומית, מציג מציאות שקרית בדומה לשאלה
סגר או בדיקות ובידוד בענייני הקורונה. הצורך בבחירת הדיקטטור תמוה במיוחד כאשר
ברור שיש רשויות מקומיות לא מתפקדות. ובין אלה שמתפקדות, לכאורה, מצויה גם פתח
תקווה שהשבוע נתבשרנו שאינה רושמת ילדי מבקשי מקלט לגני ילדים ובתי ספר. בטח בגלל
עורם הלבן. וראוי לא לשכוח שיש רשויות רבות – הרוב? – שחיות בשלום עם מדיניות
סלקציה של בתי ספר בבחירת תלמידים. ומה שחשוב לא פחות: יש רשויות מקומיות עם הרבה
כסף ויש רשויות בלי כסף. ועל זה כבר כתבו הפרופסורים אבי בן בסט ומומי דהן כי פערי
הכסף בין הרשויות הן המוקד והגורם העיקרי לאי שיוויון בחינוך.
יש אלטרנטיבה
לבחירה השגויה בין הדיקטטור המרכזי לדיקטטור המקומי. כפי שיש אלטרנטיבה לבחירה בין
סגר לבין בדיקות קורונה. אם רוצים לבזר את החינוך אז בבקשה: תנו לכל מורה להחליט
מה הוא מלמד. בלי להכתיב לו תכנית לימודים. בלי להכתיב לו "הישגים בציונים
במבחנים ארציים". או, כמאמרו של דיקטטור אחר, מאו דזה-דונג, ברגע של הארה:
"מאה פרחים יפרחו."
