כמה זיהום –
במונחי פליטת דו-תחמוצת הפחמן (CO2) – מייצר המחבת שלכם עוד בטרם הנחתם אותו על הכיריים הפועלים על
גז או חשמל? מותר למבקשים לפתור את החידה הזו לשוחח עם המחבת עצמו. גם עם החנות
שבה קניתם את המחבת. אתם מוזמנים גם להיוועץ ברב גוגל היודע כל.
העניין אינו
מופרך כפי שזה עלול להיראות. ג'וזף שפירו מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה מצא שזיהום
המחבת שווה לכמות הפחם שהופקה באוסטרליה והועברה למפעל הפלדה בסין כדי לייצר את
המחבת וכן כמות הדלק שנשרף בהובלתו מסין למטבח אמריקאי. ובהכללה: הזיהום בגין כל מוצרי
המטבח מסוג זה בארה"ב שווה לשריפת כל הפחם שאוסטרליה מפיקה ומוכרת למפעלי
הפלדה בסין ולשריפת הדלק באוניות שמובילות את כל המזגנים, המקררים, התנורים,
המחבתות והסכו"ם המשונע מסין לארה"ב. וזה זיהום ענק שאף אחד לא שם לב.
לפחות לא שם לב
אליו באופן שבו החוקר עושה. המחבת שלנו בהגיעו לארה"ב לא מחויב במכס, או
שמחויב במכס בשיעור נמוך. לעומת זאת על שום תוצרת סין יש מכס גבוה. ושוב בהכללה:
האם יש פער מס בין מוצרים הנסחרים בעולם והם – כמו המחבת – מזהמים גדולים לבין
מוצרים עם זיהום נמוך – השום שבכותרת סיפורנו.
נפלאות הגלובליזציה
עצם הצגת שאלה
מהסוג הזה מלמדת על ראש גדול. 90% מהכלכלנים בעולם הם בעד מסחר חופשי. המילה
גלובליזציה שפעם לוותה בעווית של גועל נפש, הפכה בשנים האחרונות למתכון לכלכלה
חופשית ותחרותית. ראו את המלחמה שמנהל המוסף "דה מרקר" של
"הארץ" והעיתון "כלכליסט" כנגד מיסוי חמאה – שהיא כולסטרול
פורטה מזוקק – ותבינו באיזה עולם אנחנו חיים.
שפירו בדק את
שיעורי המס ביבוא של 163 ענפי כלכלה ב – 48 מדינות כדי למדוד על מי מטילים מס גבוה
יותר במדד הזיהום שבו השתמש (פליטת CO2). מכיוון שגם אם אנחנו, קוני מחבתות ושום, לא מתעניינים בפוליטיקה
גלובלית, אנחנו כן מעדיפים שהממשלה שלנו תקשה על מי שמלכלך לנו את האוויר, מזליף
עלינו כולסטרול מדי יום, וגורם שכדור הארץ יהיה מקום פחות נעים לחיות בו, עבורנו
ועבור הדורות הבאים.
אז לא. הממצא
העיקרי של המחקר מראה שלַרוב הממשלות מטילות מס גבוה דווקא על מוצרים לא מזהמים
ומס נמוך על מוצרים מזהמים. לפי חישובים שעשו חוקרים בתחום האקולוגיה, המס הראוי –
הנזק בזיהום - על ייצור של טון אחד של CO2 הוא 40 דולר. לפי חישוביו
של שפירו בפועל יש סובסידיה של 85-120 דולר לכל טון של של CO2.
כלומר מדיניות
הסחר החופשי ושיעורי המס מסבסדת מוצרים מזהמים בשם החופש, התחרות, היעילות, וכיוצא
באלה מילים מכובסות שבהם משתמשים רבני הכלכלה והפוליטיקה ובראשם סוחר הרהיטים מרחוב
בלפור.
