המאמר הזה בא
להסביר שני מושגים שזוכים לביטוי רב בתכניות הממשלתיות של העת האחרונה, כתרומה
לדיון הציבורי.
הביטוי הראשון
הוא פריון. פעם למילה הזו היה תוכן ביולוגי: כמה ילדים יש לאישה. היום הוא בשימוש
כלכלי נפוץ.
השבוע קראתי
מאמר ביקורתי על ה"תכנית הכלכלית" של הממשלה כאשר מוקד הביקורת הוא
בהזנחת הפיריון, בעוד שמן המפורסמות הוא שהגדלת הפיריון היא המפתח להצלחה. באותו
עולם דמיוני – המודל – שבו חיים כלכלנים יש פיריון של עובדים. ויש פיריון של הון. ויש
גם פיריון "כולל" שהוא ביטוי לכך שהמשוואות המתמטיות המחברות את הפיריון
של העובד עם הפריון של ההון לא מספקות תוצאה מניחה את הדעת.
הנגר והמורה
מהו פריון
העובדים. אם עובד שתפקידו לייצר כסאות מייצר היום כסא לשעה ומחר כסא בחצי שעה הוא
עובד שפריונו גדל. בדוגמא הזו העולם הכלכלי די פשוט. אבל מה דינו של מורה שלימד
בשנה שעברה כיתה עם 30 תלמידים ועתה מלמד כיתה עם 40 תלמידים? האם הפריון שלו גדל
או ירד כי רוב הזמן הוא מתעסק בבעיות משמעת. ומה דינו של כלכלן באגף התקציבים שרוב
זמנו מושקע בכתיבת מסמכים הקוטלים סלילת כבישים בהתנחלויות. ואכן כלכלנים הרימו את
הידיים לגבי כלל העובדים במגזר הציבורי. בעוד שבאינטואיציה אולי אפשר להבין מה זה
פיריון של עובד, במציאות, במדידה, זה על גבול הבלתי אפשרי.
לגבי אותו "פיריון כולל" אפילו
אינטואיציה אין בנמצא. אבל על אף המצב העגום הזה הדיבורים על הגדלת הפיריון
ממשיכים ללא הפסקה.
המושג השני הוא
ביטוח לאומי. יש החושבים כי זו חברת ביטוח לאומית שבו התושבים מפקידים בקופתה מדי
חודש פרמיה – "דמי ביטוח לאומי" – ובהגיע עת אבטלה, זיקנה, ילדים ונכות,
חברת הביטוח משלמת למבוטח כך וכך בישליקים.
הלך הכסף?
עתה התברר
שבאותה "תכנית כלכלית" יש (או אין, כי היא טרם פורסמה) הצעה שהביטוח
הלאומי לא יהיה חברת ביטוח אלא סניף לענייני רווחה של הממשלה. ועל זה יצא הקצף.
המוסד לביטוח
לאומי מעולם לא היה חברת ביטוח. התשלומים שלו לזכאים לא תלויים, לרוב, בגובה
הפרמיות ("דמי הביטוח") שתושב משלם. גודל הקיצבה נקבע על ידי הכנסת. דמי
הביטוח נקבעים על ידי הכנסת. ל"מוסד לביטוח לאומי" אין כל תפקיד בשני
העניינים האלה.
מיום היווסדו
מפקיד המוסד הזה את עודפי הכספים שלו בקופת הממשלה ומקבל ריבית. בא מנכ"ל המוסד
הנוכחי ומצא שזה לא מעוגן בחוק ולפיכך הודיע כי הוא הולך להשקיע בעצמו את העודפים
האלה. תתארו לעצמכם שהוא היה משקיע במניות "דלק" את קיצבת הזיקנה של
תושבי ישראל. כל אדם סביר היה מבין שהאיש מופרע וחסר אחריות. אני חושד בו שהוא לא מופרע
וחסר אחריות אלא משחק משחקי אגו וכוח. אבל הוא הצליח לשכנע כמה מחובבי מערכת
הרווחה, שהממשלה באמצעות משרד האוצר, משתמשת בכסף הזה לעניינים אחרים. וכך, בעתיד,
ייחסר כסף לקיצבאות. מכאן קצרה הדרך ל"סערה בממלכה" שהיא בחישה קלה בכוס
התה של הפקיד המדובר.
על כן הנה הגענו
למסקנה שיפה לשני הביטויים הרווחים באמשים האחרונים: שניהם מילות כיסוי לרעיון חסר
תוכן. למציאות מדומה. או, בשפת הנוער, לקשקוש בלאבוש.
