הנה משהו שרק
אנשים ספורים מכירים על מצב החברה הישראלית: "שיעור ההשתתפות בכוח
העבודה". המספר הזה מודד כמה אנשים עובדים או מחפשים עבודה ביחס לאוכלוסייה
בגיל העבודה. ב – 1980 עמד המספר הזה על 65%. לפני שנה הוא הגיע ל – 80%. זה קרה
תוך ירידה דרמטית בשיעור המובטלים. אגב, הזינוק הגדול הוא בתעסוקת נשים: מ – 45 ל –
75%.
את המספר הזה
אני מבקש להשוות לחלקה של העבודה בהכנסה הלאומית. ההכנסה הלאומית כוללת את כלל
ההכנסות מכל מקור שהוא. מתוך זה ישנו החלק של השכר. אפשר היה לצפות שהגידול המרשים
בתעסוקה יבוא לידי ביטוי בעליית חלקה של העבודה בהכנסה הלאומית. תמשיכו לצפות. לפני 30 שנה חלקו של השכר בהכנסה היה 68% וב –
2017 הוא היה 61%.
מה קרה כאן?
ואיך זה מתקשר למה שנעשה בימי קורונה אלו? אתחיל עם פיסת היסטוריה.
מה היה ההבדל
בין יצחק רבין ושמעון פרס? בזמן שהשניים היו מתקוטטים במפלגת העבודה, הסבירו פרשנים
פוליטיים את ההבדל במושגי נץ-יונה. כלומר מי מהם היה הורג-ערבים עקבי יותר. אבל
בפינה נידחת של הפוליטיקה היתה קבוצה שראתה תהום פעורה בין שני האישים האלה. "חוג
אורנים" (שהתארגן במכללת אורנים, בראשות יגאל וגנר ומיכאל שטראוס) ראה מצד
אחד של הבריקדה את אנשי ההון הפיננסי ומצידה השני את נציגי ההון היצרני. שמעון פרס
היה הפיננסי. יצחק רבין, כמו גם יגאל אלון, היו בכוח ההון היצרני. אני מעריך שאיש
מהם לא ידע לאיזה הון הוא משתייך. לצד פרס נמצא גם בנימין נתניהו. בסיפור הילדים
הזה ההון הפיננסי הוא המכשף הרשע וההון היצרני הוא הנסיך הטוב.
המכפיל הנעלם
מהעבר להווה. ההבחנה
הזו, כאמור, היתה בשולי השוליים של הפוליטיקה. אלא שבשנים האחרונות היתה לה עדנה,
וזו התעצמה בימי קורונה אלה כאשר שתי עובדות שלא במחלוקת מתארות את יחסי הכוח. מצד
אחד מיתון חריף, על סף משבר עולמי, עם אבטלה בממדים חדשים לגמרי ועסקים על סף
התרוששות. מצד שני בורסה עולה ופורחת.
אחד הביטויים
המעניינים של שינוי יחסי הכוח הוא היעלמותו של "המכפיל". מי שלמד כלכלה
ומינהל עסקים עד לפני 15-20 שנה התעסק רבות באותו מכפיל. היו כל מיני מכפילים אבל ראש
וראשון להם היה היחס שבין רווח של תאגיד לבין מחיר המניה שלו בבורסה. מה עניין
הרווח למחיר המניה? הטענה היתה כי מחיר המניה בבורסה אמור לשקף את רווחי התאגיד.
תאגיד מפסיד יגרור מכפיל נמוך ומחיר מניה נמוך. ולהפך. כמו עם IQ – מנת
המשכל – שבו 100 מייצג ממוצע נורמלי, כך 10 היה המכפיל האולטימטיבי לנורמליות. היו
ימים.
מה קרה שהיום לא
מדברים על מכפיל? יש תאגידים שלא רק שאין להם רווח. אין להם בכלל מכירות. אבל מחיר
המניה בשחקים. היום מכפיל 10 זה מכפיל "טעון טיפוח". ערכי המכפיל כל כך
גבוהים שהם איבדו כל משמעות.
הממשל מנפח הבורסה
אם נסתכל על מה
שעושים בימים אלה הבנקים המרכזיים נראה את הדבר הבא. בתחילת המשבר הנוכחי הם קנו
אגרות חוב ממשלתיות. הסיבה: לאפשר לממשלה לגייס כסף בזול כדי לשלם דמי אבטלה
לעובדים ולעסקים. אבל מהר מאוד הבנקים המרכזיים החלו לקנות אגרות חוב
"קונצרניות" כלומר אגרות חוב של תאגידים. התאגיד יכול לגסוס. אבל אגרות
החוב שלו נהנות מגיבוי המדפיס הציבורי, סליחה, הבנק המרכזי. אדם פרטי שהשקיע כספו,
למשל, במסעדה שהווירוס נעל אותה, צריך להתפרנס מנזיד עדשים מעופש מתוצרת רשות
המסים. אבל תאגיד שקנה מסעדה במימון אגרות חוב "קונצרניות" נהנה פעמיים:
הוא לא רק מקבל את הנזיד הממשלתי, אלא שגם ההון שלו מרקיע שחקים בזכות הסיוע של
בנק ישראל. וזו לא רק מחלה ישראלית. כמעט כל בנק מרכזי "משחק" רק בבורסה
ולא באבטלה, ולא בייצור.
ועכשיו אחזור
לרישא של המאמר על יחסי הכוח של ההון והעבודה. אם העובדים של היום היו מקבלים את
הנתח שהיה לעובדים לפני 30 שנה אז המשכורת הממוצעת היתה בערך 2,000 שקל לחודש יותר לשכיר.
הנה הכסף
איפה הכסף?
שואלת כותרת המאמר. עכשיו אנחנו יודעים.
קוראים המעוניינים בהרחבה בנושא ההון הפיננסי מוזמנים לאתר הבא
