מלקקי האצבעות

 

כמה ידיעות מטרידות היו לאחרונה. בראשונה נמסר כי אדם שחלה בקורונה והיה מונשם, מת כתוצאה מכך שמכשיר ההנשמה ניתק מבלי שהצוות הרפואי שם לב. בשנייה נמסר כי אישה חולת קורונה שהגיעה לבית חולים בהריון עם עובר ללא תנועה לא טופלה כחצי שעה בגלל הצורך של הצוות הרפואי להתכונן באופן מיוחד לטיפול בניתוח קיסרי אצל חולת קורונה. הבוקר דווח על כמה נשים בהריון, חולות קורונה, ומצבן קשה.

הידיעות מטרידות כי הן מצביעות על העומס שאינו נסבל בבתי חולים שנובע כולו מהחלטות שגויות של ממשלת נתניהו ומאי אכיפה אפילו של החלטות האלה. אבל המאמר הזה לא עוסק בעניינים האלה אלא, וכאן אני ממציא, בליקוקי האצבעות אצל עורכי דין השוחרים לטרף.

איזה טרף בראשך?

רשלנות רפואית, איך לא? זה כל כך מתבקש שכמה מהם יתייצבו אצל משפחות נפגעי המגיפה עם הצעה נדיבה: 70% מהפיצוי הצפוי אצלכם, ואין לכם הוצאות.

אבל לנו, כל השאר, יש ויש.

רשלנות ורווחה

אפשר להבין את הצורך בעבירה של רשלנות רפואית במדינה כמו ארה"ב שבה אין מערכת רווחה של ממש. אפשר להבין את העניין גם במדינת רווחה של ממש – ישראל, למשל – שבה אדם פונה לרופא פרטי המתרשל בעבודתו. אבל צריך למחוק מספר החוקים את העבירה הזו במדינה שבה מי שמתרשל הוא עובד של המערכת הציבורית.

קחו שני תינוקות האחד נולד עם כלייה אחת ואצל השני נכרתה כלייה בטעות  של רופא. הראשון יקבל טיפול רפואי הולם, אם צריך. ואם מצבו יחמיר והכלייה הבודדת תגרום לנכות – גם קיצבה מהמדינה. השני יקבל את כל אלה ובנוסף לכך פיצוי – אם יתבע את המדינה והרופא בגין רשלנות רפואית.

למה? למה המדינה נותנת לשני יותר מאשר לראשון? כאמור יש טעם בקיום העבירה אצל גופים פרטיים. יותר מזה: במדינת רווחה שבה התינוק השני טופל באופן פרטי – המדינה היא שצריכה לתבוע את המרפאה ולקבל את התמורה שממנה יופרשו המקורות הכספיים לטיפול בתינוק.

מי משלם על רשלנות

בימים אלה התפרסם מחקר אמריקאי על ההשפעה של תביעות בגין רשלנות רפואית על התנהגות רופאים בחדרי מיון. המחקר מצטט מחקר קודם שמצא ש 75% מכלל הרופאים נתבעו ברשלנות במהלך חייהם. הנה לנו מספר שמלמד על ליקוקי האצבעות של עורכי דין.

במחקר הנוכחי השוו את התנהגות רופאים בחדרי מיון בבתי חולים בפלורידה שנתבעו על רשלנות בהשוואה להתנהגות רופאים שטיפלו במקרים רפואיים דומים – אך לא נתבעו. ההשוואה התארכה על פני ארבע שנים מקרות האירוע ורבע מהרופאים בתקופה הזו חטפו תביעות.

הממצאים: רופאים שנתבעו הפחיתו בעקבות התביעה ב – 9.3% את מספר המטופלים בחדרי המיון ששוחררו בתום הטיפול. כלומר, הם נקטו טקטיקה של הגנה מפני תביעה על חשבון בתי החולים שבהם הם עבדו.

זה לא הכל. המחקר מצא כי הרופאים הנתבעים הגדילו את הוצאות בתי החולים לכל מטופל ב – 4.3% בהשוואה לרופאים עם אותם מקרים אך ללא תביעה. מה שמעניין שהגידול בהוצאות לא מתמקד רק במקרים זהים למקרה שבגינו הוגשה תביעה. הגידול הוא לכל טיפול שהרופא הנתבע מעורב בו. אם נחזור לחולה הישראלית בהריון, אז הרופא האמריקאי המקביל שהיה נתבע – היה מגדיל את ההוצאות לכלל מטופליו, ולא רק לנשים בהריון.

כך וכך את המחיר משלם ציבור המטופלים בהוצאות רפואיות גבוהות מהנדרש.

החלופה

מי המכשול הגדול ביותר לחיסול התועבה המשפטית הזו? עורכי הדין. בממשלתו של יצחק רבין הועלתה ההצעה לביטול אפשרות לתביעה בגין רשלנות רפואית במערכת הציבורית. שר המשפטים, ועו"ד בעצמו, נזעק והממשלה החליטה להקים ועדה ציבורית בראשות שופט ובה רוב למשפטנים. התוצאה ידועה.

באותם ימים עלות הביטוח לציבור של הפיצויים היתה חצי מיליארד שקל. מאז חלפו 27 שנה והאוכלוסייה הכפילה את עצמה. בואו ועשו חשבון על שימושים בריאותיים חלופיים לליקוקי האצבע של עורכי דין.

 

שתפו: