השבוע התקיימה שיחה מסעירה. מצד אחד של הטלפון היה שר החוץ של ישראל ומצידו השני שר החוץ של סין. על פי ההודעה הישראלית השר מישראל "קרא לו להפעיל את השפעתו על איראן ולעצור את ההתקדמות בתוכנית הגרעין האיראנית."
הפרשיה הזניחה
הזו קשורה גם למודיס, חברת דירוג האשראי, שפירסמה כמה ימים קודם לכן דו"ח לא
מחמיא על כלכלת ישראל עם תחזית להורדת דירוג האשראי. מה שמעלה את השאלה: והיה וזה
יקרה כאשר הכנסת תחוקק את שינוי/הפיכת המשטר כאן – מאין יבוא האשראי?
ישראל חברה
בקרן המטבע הבינלאומית שתפקידה העיקרי הוא לסייע למדינות במצוקה. אלא שהקרן עלולה
להציב תנאים למתן סיוע באשראי. לאור חוות הדעת של מודיס ושל מאות כלכלנים ששורש
העניין מצוי באותה חקיקה משפטית יהיו לממשלה האולטרה־ימנית שלנו שתי אופציות
גרועות: להיכנע לאנטישמיות ולמכור הבייבי־פאשיזם שיצרה תמורת חופן דולרים, או
לעמוד על שלה ולהראות לעולם מי כאן הגבר.
אבל מתברר
שיש דרך נוספת ובה גם כסף וגם חקיקה. אלא שהיא עוברת דרך סין.
אימפריאליזם פיננסי
נייר עבודה
שהתפרסם לא מכבר תאר את מעמדה של סין כמלווה של מוצא אחרון. מתברר כי בעשרים השנה האחרונות
בנתה סין אימפריה בתחום הפיננסי והיא משתמשת בכסף כדי להעצים את קשריה עם מדינות
שנקלעו למשברי אשראי. בשנים 2021-2000 עשרים מדינות קיבלו אשראי מסין בסכום כולל
של 240 מיליארד דולר כאשר רוב הכסף ניתן בחמש השנים האחרונות. נכון, בהשוואה לקרן
המטבע הבינלאומית זה כסף קטן. אבל במונחי החקיקה המוצעת זה מן היורד מהשמיים ואצבע
משולשת למודיס וכלכלניה.
מה גם שסין
מבקשת להשיב לחיקה את טאיוואן. בנוסח מאוד דומה לדרישה של רוסיה להשיב לחיק שלה את
אוקראינה. וזה הכי קרוב שיש לסמוטריצ'יאדה עם הפנטזיה הרטובה על פלסטין.
כאן ההיסטוריה יכולה לעזור. צפוי שהליברלים החמוצים הם בעד טאיוואן, מה גם שארה"ב עומדת לצידה. אלא שממשלתנו הגאה לא תשכח את ההתנהגות של "טאיוואן" בהצבעה באו"ם על קבלת ישראל לאו"ם.
1948-9
אנחנו בימים
לפני שהקומוניסטים תפסו את השלטון בסין מידי המפלגה הלאומית (קוומינטאנג) ובראשה
צ'אנג קיי צ'אק. במועצת הביטחון של האו"ם עולה הצעה לקבלת ישראל לאירגון וסין הלאומית נמנעה וההצעה נפלה. בהצבעה היה תנאי לקבלת תכנית החלוקה ושיבת הפליטים (מה שישראל נוטה לשכוח).
עברו שנתיים
והקומוניסטים ניצחו ותומכי המפלגה הלאומית ברחו לטאיוואן והקימו שם ממשלה לעומתית
לסין הקומוניסטית. מכאן לשאלה: האם ישראל צריכה לצדד במי שהתנגדו לקיומה?
הנה לנו
הפתרון: נתמוך בסין נגד טאיוואן ובתמורה
נקבל אשראי.
מארב לשלום
מה שמביא
אותנו לפן אחר של השיחה בין שרי החוץ:
אותו שר חוץ
מסין, כך דיווח העיתון הבריטי גרדיאן, שוחח טלפונית עם שר החוץ של ישראל בעניין
נוסף: תיווך בין ישראל ופלסטין לחידוש שיחות השלום. משום מה על השיחה בנושא הזה שר
החוץ של ישראל נמנע מלדווח.
נניח שבאותה
שיחה אלי כהן הגיב להצעה בנימוס דיפלומטי: "נשקול את זה בחיוב". תתארו
לעצמכם איזה סקנדל היה מתעורר. ראש הממשלה
היה מיד מפטר – בהודעה בעל פה אבל לא בכתב, כפי שהיה עם שר הביטחון – את שר
החוץ. סמוטריץ' היה מחייך ואומר שאין פלסטין ולכן לא יהיו שיחות עם מה שאין. בן
גביר היה בועט בדלי. ויאיר לפיד, שהקפיד כל חייו הפוליטיים לא לנהל מו"מ עם
פלסטין, היה מברך.
העניין הוא
שעכשיו סין רוצה מו"מ לשלום בין ישראל ובין אין־פלסטין. הכרה הדדית? שלום?
שגרירויות? – כמו בהסכם שסין רקחה בין איראן וסעודיה.
זה יכול
להידרדר לאסון קולוסאלי לממשלה כאן.
