מה לעשות? העם אוהב פיתות ובמיוחד העם העני
את הטקס הזה אנחנו עוברים מדי שנה –
שנתיים עת הממשלה נאלצת להעלות את מחיר הלחם האחיד. המחיר עולה כתוצאה
מהתייקרות חומרי הגלם – בעיקר חיטה. הממשלה מסרבת לסבסד את הלחם ולכן התייקרות החיטה
מתגלגלת להתייקרות הלחם. הפעם, אמר שר התעשייה והמסחר שלום שמחון, התייקרות החיטה
והדלק חייבו ייקור של כ 18% במחיר הלחם. אבל שמחון דואג לעניי ישראל ולכן הסתפק
בייקור הלחם בכשליש מהשיעור הנדרש.
מה שמרמז כי המחיר יעלה שוב אלא אם כן הממשלה תמצא תקציב לסבסוד הלחם –
תקציב שספק אם יימצא. כמקובל אצלנו סביר שהייקור יידחה עד לאחר החגים, כי אין
מחללים את ההכנות לחגים בייקור חריג.
איציק אלרוב, מפעילי המחאה של אשתקד והאיש שמחזיק את "תיק
הקוטג'" במחאה ההיא התראיין ל"הארץ" ואמר כי שר התמ"ת
"דואג לתעשיינים ולסוחרים כשבתחתית שרשרת הערך נמצאים מיליוני אזרחים שמשלמים
את המחיר...הכיס של הצרכן הוא הפקר".
דברים דומים אמר ח"כ עמיר פרץ (עבודה) שהתרעם כי הפגיעה היא
בעיקר בשכבות החלשות. הממשלה, מתברר מפי מבקריה, משרתת את האליטה העשירה ופוגעת
במשפחות עם הכנסה נמוכה.
בין פיתה ללחם אחיד
המסקנה נכונה לכשעצמה. אלא שייקור הלחם האחיד והחלה מעיד יותר מכל על
מבקרי הממשלה מ"השמאל". הם נגועים באתנוצנטריות כלכלית.
אתחיל עם זה שלחם לסוגיו (אחיד, חלה, פיתה ועוד) אינו מוצר חשוב. לא
בריאותית ולא מבחינת משקי הבית. משקלו במדד המחירים לצרכן הוא פחות מאחוז. אלא
שמדד המחירים לצרכן משקף את סל ההוצאות הממוצע של משקי הבית. כאשר בוחנים את משקי
בית לפי ההכנסה שלהם התמונה הרבה יותר
מעניינת.
ניקח את החמישון התחתון שדייריו הם אלה המוגדרים עניים. מתברר שהם
אוהבי פחמימות (הנתונים הם מסקר הוצאות משקי בית 2010 – הסקר האחרון שבנמצא). אבל
בתוך קבוצת הפחמימות הם אוהבים פיתות הרבה יותר מאשר את הלחם האחיד. משפחה ענייה
הוציאה 6.8 שקלים לחודש על לחם אחיד (שחור ולבן) מתוך 1520 שקל לחודש הוצאות על
מזון, לעומת 48.7 שקלים לחודש על פיתות. להעדפת הפיתות על פני הלחם האחיד שותפים
כל העשירונים. ההבדל הוא שבעשירון העליון מעדיפים לחם מיוחד על פני לחם אחיד
ופיתות גם יחד. מה לעשות? העם אוהב פיתות ובמיוחד העם העני.
הפוליטיקה של הפחמימה
אז מדוע מתעסקים אצלנו בחריפות שכזו עם הלחם האחיד? השאלה הנכונה היא
מדוע לא מתעסקים אצלנו עם מחיר הפיתה. מדוע לחם אחיד – מוצר זניח – נמצא בפיקוח.
ומדוע הפיתה – מוצר כלל לא זניח בתפריט – לא נמצא בפיקוח. ומדוע הקמח – המרכיב
העיקרי בשניהם ובכל הלחמים – אף הוא לא בפיקוח ולא בהתעניינות כל
"השמאל" הכלכלי?
התשובה טמונה כנראה בכך שהפוליטיקה הפחממנית שלנו, כמו כל שאר
הפוליטיקה, היא אתנוצנטרית. "אנחנו" (כלומר האליטה היהודית) חושבים כי
פיתה לא מעניינת כי היא מוצר של ערבים. ומי בכלל סופר אותם? כאמור סטטסיטית זה
בכלל לא נכון. בעשירון העליון – נטול ערבים – צורכים פי עשרה יותר פיתות מאשר לחם
אחיד. אבל הפוליטיקה לא מתעניינת בחיים הממשיים אלא בדימויים. והדימוי הוא שעניים
צורכים לחם אחיד.
הם לא.
וכך ימשיכו עניי ישראל לקנות פיתות יקרות וזה בכלל לא מעניין לא את
שלום שמחון ולא את איציק אלרוב ועמיר פרץ.
