"תכנית
ויסקונסין" היתה זה מכבר למותג במערכת
הרווחה החברתית. ראשיתה במדינת ויסקונסין, בצפון ארה"ב, ומשם עברה במהירות
לרוב מדינות אירופה. בעוד שקודם להפעלת התכנית היה הטיפול במובטלים רק מן הפה אל החוץ, הרי שמאז קיום
התוכנית מקדישה הממשלה זמן, כסף ותשומת לב -
יש האומרים תשומת לב הגובלת בהטרדה - למובטלים במטרה להשיבם לשוק העבודה.
די מהר התברר,
והיו חילוקי דעות רבים לכל אורך הדרך, כי גם כאשר התכנית מצליחה, והמובטל מצליח
למצוא עבודה – להתפרנס ממנה קשה. רוב מוחץ של ה"מטופלים" שהצליחו למצוא
עבודה, קיבלו שכר מינימום שאינו די למחייתם גם הסטטיסטיקה – בישראל, דו"ח העוני שמפרסם המוסד לביטוח
לאומי - הראתה תופעה דומה: חלק משמעותי מהעובדים עדיין נמצאים מתחת לקו העוני.
מה עושים?
יש את הפתרון
הפשוט ויש את "מס הכנסה שלילי" שעתה נקרא מענק הכנסה. גם זו המצאה אמריקאית והיא חלומו של כל מתכנן
חברתי: מי שנזקק – נספק את צרכיו. נגדיר, מבחינה כספית, את צרכיהם של משקי הבית לסוגיהם- יחיד יקבל סכום מסויים, הורה יחיד לילד אחד
יקבל מעט יותר וכן הלאה. אלא שלתכנית הזו מאפיין ייחודי – הסיוע יינתן רק למי שעובד. וזאת כדי לעודד אנשים לצאת מבטלה לעבודה. לפי השיטה
הזאת, מי שמשתכר שכר זעום, שכר מינימום למשל, יקבל תוספת הכנסה מהמדינה כדי שייצא ממעגל
העוני. כך תדאג החברה לנצרכים שבתוכה.
זה נשמע יפה
ואפילו לעניין. אבל הניסיון של האמריקאים ועתה גם של ישראל מלמד כי התוכנית הזאת
מייצרת גם בעיות. אמנם למי שמקבל הכסף – המענק עוזר. אבל, במקום שיש ריכוז גדול של בעלי שכר נמוך, התכנית
גורמת להורדת השכר. ובשל כך העובד שהשתכר למחייתו, הופך עם השנים לנזקק לקיצבה הנקראת "מענק הכנסה" – ובמספרים
הולכים וגדלים.
תופעות לוואי
העובדה שמצבו של
מי שמקבל את הכסף – משתפר - מובנת מאליה. ירידת השכר – היתה הפתעה,אבל רק למי שלא
מכיר את נפש הקפיטליסט המעסיק. נניח שאת מעסיקה נאורה שמשלמת שכר מינימום פלוס
שקל. ונניח שהקיצבה עבור עובד פלוני שאת מעסיקה - מבטיחה לו הכנסה של שכר מינימום פלוס שני
שקלים. בשנה הראשונה את תהיי מעסיקה חביבה ותשלמי את מה ששילמת קודם. בשנה השנייה
תפסת את העניין והבנת כי גם אם תשלמי שקל אחד פחות, העובד ימשיך לקבל את המינימום
פלוס שניים. אלא שבמקום שהממשלה תשלם עוד שקל, היא תשלם עוד שניים. וכך היה. וכאשר
הקיצבה מוגדרת "נכון", וצמודה למדד המחירים לצרכן או לשכר הממוצע, וכאשר
שכר המינימום נשחק לאיטו, מצב העובד הזכאי לא משתנה, אבל הנטל על הממשלה הולך
וגדל. והמעסיקים מפחיתים בשכר כמה שאפשר.
השבוע פירסם בנק
ישראל ממצאיו מארבע שנות ניסיון ישראלי. כמו בארה"ב מי שקיבל את הקיצבה –
מצבו השתפר. המעניין ביותר מכלל הממצאים הוא בכך שאחרי 4 שנים רק מחצית הזכאים
מקבלים את הכסף. וגם החלוקה מעניינת: החרדים, כרגיל חרדיות, מודעים, דורשים
ומקבלים. ערבים – בקצה השני של החברה – לא מודעים, לא דורשים ולא מקבלים. אז מה חדש?
ומה קרה לשכר?
טוב, את זה שכחו בבנק ישראל לבדוק.
מהשנה מופעלת
התכנית בכל רחבי הארץ כאשר בעבר היא הופעלה בעיקר בארבעה אזורים שבהם פעלה תכנית
ויסקונסין. אבל תמיד, ולא חשוב עד כמה הממשלה תהיה יעילה – והיא לא – לא יהיה
מיצוי מלא. תמיד יהיה עובדים שיעבדו במשרה מלאה ויהיו עניים.
וזה משום שלא מפעילים את הפתרון הפשוט: להעלות את שכר
המינימום כדי שהעובד לא יזדקק כלל לקיצבה
ממשלתית. כך היתה הממשלה חוסכת כסף, היתה פוחתת הבירוקרטיה הממשלתית, מספר העובדים
העניים היה קטן, וכך היה מתפנה כסף לאכיפה רצינית של חוקי העבודה. אבל זה פשוט מדי.
וגם יעלה את
הנטל על המעסיקים – שהם הקבוצה הכי נצרכת בחברה שלנו.
10.10.2012
