איך צורת העסקה של רופאים ושרות רפואי פרטי משפיעים על מצב הבריאות
האם
יותר כסף מביא יותר בריאות? התשובה לא ברורה מאליה כפי שטוענים כל תומכי הגדלת תקציב
הבריאות. אם, למשל, משווים בין אירופה
המערבית לארצות הברית התשובה די חד משמעית: פחות כסף מביא יותר בריאות. אם בוחנים
את מצב הבריאות על פי תוחלת החיים ותמותת תינוקות – שני המדדים המקובלים – הרי שבאירופה המערבית המדדים האלה טובים יותר
(יותר תוחלת חיים ופחות תמותת תינוקות) מאשר בארה"ב. ההוצאה הלאומית לבריאות
באירופה המערבית היא בערך 8% מההכנסה לעומת כ – 14% בארה"ב.
על
סמך סטטיסטיקה אי אפשר להוכיה דבר. במדינות עניות חיים פחות מאשר במדינות עשירות,
מה שעשוי לתמוך בסברה כי כסף ובריאות
הולכים יד ביד. אבל בהינתן רמה טכנולוגית מסויימת – למשל הדמיון הטכנולוגי שבין ארה"ב ואירופה – מה
שקובע יותר מכמות הכסף הוא חלוקת הכסף. בארה"ב חלק ניכר מהכסף הקרוי
"בריאות" מושקע ברווחים של תאגידים שמספקים ביטוח רפואי. ביטוח פרטי הוא
לעולם יקר יותר מביטוח ציבורי. העובדה שאירופה זולה יותר מארה"ב מוסברת ברובה
על ידי הביטוח הציבורי מול הביטוח הפרטי.
העובדה
שמצב הבריאות באירופה טוב יותר ממצב הבריאות בארה"ב מקורה בכך שהביטוח הוא ציבורי, ולפיכך הוא שיוויוני למדי
ומספק ביטוח בריאות, לכל. בארה"ב לכחמישית מהאוכלוסייה אין ביטוח רפואי כלל.
איך
לחלק את הכסף כך שהתוצאה תהיה טובה יותר?
זה
יהיה הנושא של כנס שמתכנן משרד הבריאות לחודש הבא. סביר שסגן השר, יעקב ליצמן,
יתהדר בהכללת טיפול שיניים לילדים בסל הבריאות, ובצדק. אף שר לפניו לא הקדיש
אנרגיה פוליטית לנושא שעליו המליץ המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות כבר לפני כ –
15 שנה. אלא שטיפול השיניים בהכללה לא מסייע בשאלת החלוקה.
במערכת
מולאמת (זה המצב למעשה בישראל) שבה המחירים מוכתבים מלמעלה, מידת אי השיוויון
נקבעת לפי מידת הזמינות של השרות הרפואי. תוך כמה זמן יגיע ילד מנתיבות לטיפול אצל
רופא שיניים שמספקת קופת חולים, בהשוואה לילד מרמת גן? העדויות בתחום הזמינות
מראות שהפערים ניכרים: ביישובים עם הכנסה נמוכה גם זמינות הרפואה נמוכה. (ראו למשל
http://www.old.health.gov.il/Download/pages/briut_sofi.pdf).
יש
החושבים כי שימוש נבון יותר במערכת מחירים יביא להקצאה נכונה יותר של משאבי
הבריאות. כך, למשל, ידוע שזקנים, שחולים יותר, צורכים יותר שירותי בריאות מצעירים.
חלוקת כספי הציבור לקופות חולים נעשה על
בסיס גיל המבוטחים. זה מסדר נכון את חלוקת הכסף בין הקופות. אבל זה לא מבטיח שהכסף
(כלומר השרות הרפואי) מגיע לקשישים. כדי לייצר שיוויון ולצמצם אי שיוויון צריך
לטפל בזמינות של השרות הרפואי.
עד
כמה הכסף מלמד מעט אפשר ללמוד ממחקר שנעשה
בבית החולים איכילוב בתל אביב. שם בדקו
האם תשלום למחלקות רפואיות לפי סוג הטיפול מניב תוצאות טובות יותר מאשר תקצוב
"כללי" – לפי ימי אישפוז של חולים. טלי גריצמן-ליפשיץ, כרמית גולן, רנין
ינאקי, מרים שוורץ ,אהובה מייליק, מוטי פריד, משה מיטלמן, חנן גור, דוד זלצר,
ראובן פורת, גבי בן-נון, ויניב שרר (כמה חוקרים צריך כדי להחליף נורת חשמל?) בדקו
ומצאו כי " כי לא ניתן לקצר משמעותית את משכי האשפוז במחלקות הפנימיות בעקבות
הכנסת קודים דיפרנציאלים". הכסף, התברר, לא דיבר.
אלא
אם כן הכסף מתערב בהקצאה של רופאים, אחיות ומכשור רפואי. וזה בדיוק מה שקורה
בחלקים נרחבים של מערכת הבריאות. הדבר
בולט מאוד בשרות הרפואי הפרטי (שר"פ) בבתי החולים. מנהל מחלקה זמין לכסף הרבה יותר מאשר לחולים.
מכאן החובה לעקור את התופעה מהשורש (ליצמן, בצביעות אופיינית, דווקא תומך
בשר"פ).
זה
פחות בולט אך יותר נפוץ בזמינות רופאים. רוב הרופאים שעובדים בקופות החולים אינם
מועסקים בידי הקופות. הם רופאים עצמאיים שהעבודה בקופת חולים היא רק חלק מעבודתם.
רופא כזה זקוק לקליינטים נוספים כדי להתפרנס. חלקם יבוא ממבוטחי קופות אחרות. חלקם
– מעבודה פרטית. ואיפה יעבוד הרופא הזה? בדיר אל אסד, בכרמיאל או בתל אביב?
25.10.2012
