לפתע מתגבש
קונצנזוס: אלה הגרמנים העקשנים שמקלקלים את האפשרות לחלץ את אירופה, ואולי את
הכלכלה העולמית כולה, מהמשבר. פול קרוגמן, כלכלן אמריקאי, חתן פרס נובל לכלכלה
ובעל טור ב"ניו יורק טיימס", מתמיד בטיעון הזה כבר כשנתיים. באחרונה הצטרף אליו גם העיתון השמרני "אקונומיסט" הבריטי.
לא ברור מה מידת ההשפעה שיש לדואט הזה, אבל קול חזק בוודאי יש לו.
וצורם.
היו, כמובן,
ימים אחרים. הגרמנים לא הם שהמציאו את היורו ואת האיחוד האירופי וגם לא את גירסתו
המוקדמת - השוק האירופי המשותף. היוזמה הייתה
של מדינות אירופה האחרות שחיפשו דרך פוליטית לנטרל את האיום הגרמני שבעבר כבר יזם
שתי מלחמות ענק במאה ה – 20. הרעיון היה ליצור מבנה על-לאומי בעל מחויבות כלכלית גבוהה
כך שלגרמניה לא יהיה תמריץ לחזור לימים של תאוות הכיבוש שלה. גרמניה, שמחה להצטרף. שם, בניגוד למשל לישראל, למדו את
לקחי מלחמת העולם.
היורו והאינפלציה
כך הוקם השוק
המשותף. היורו – המטבע המשותף – נולד הרבה יותר מאוחר. הוא בא לנצל את העוצמה
הכלכלית הגרמנית, ובמיוחד את שליטתה באינפלציה. כמעט כל מדינות מערב אירופה של
אותם ימים סבלו מאינפלציה גבוהה מזו של גרמניה (למעט אותן מדינות שבפועל הצמידו את
המטבע שלהם למרק הגרמני). למדינות אירופה לא הייתה היכולת הפוליטית לנהל מדיניות
כלכלית שאינה מלווה באינפלציה. הפתרון של
מטבע משותף, בהנהגת גרמניה החזקה כלכלית, פתר בעיה פוליטית: איך למנוע אינפלציה
איטלקית בעזרת מדיניות גרמנית.
על מה הוויכוח?
באותם ימים איש
לא ראה בשלילה את ההתנהלות תחת מטריה
כלכלית-מוניטרית גרמנית. לא קרוגמן, ובוודאי שלא ה"אקונומיסט" שביקר
בחריפות את ממשלת בריטניה שהתנגדה להצטרפות לחגיגה האירופית. עכשיו כשהגרמנים
מתעקשים להיות גרמנים ולא איטלקים (במובן המוניטרי) זוכרים להם הכל את אופיים
הלאומי, שכבר הביא בעבר חורבן על חלקים נרחבים של אירופה.
למי שאינו מעורה
בוויכוח הנוכחי, נזכיר שגרמניה מבקשת להטיל מגבלות פיננסיות על מדינות אירופיות שבהן
נוהג היורו ושנזקקות לסיוע בתשלום החובות שלהן. היא גם התנגדה להחלטת הבנק המרכזי
האירופי – זה שמנפיק את היורו – להפעיל מדיניות מרחיבה (רכישת אגרות חוב של ממשלות
המתקשות לפרוע חובות). במקום זה, דרשה גרמניה שכל המדינות שניהלו מדיניות כלכלית מופקרת יישאו
בנטל של מעשיהן. וכי תושבי יוון, ולא אזרחי גרמניה, הם שישלמו את מחיר הנזקים שגרמה
ממשלתם.
האם גרמניה
צודקת?
עצם הצגת השאלה
באופן הזה מלמדת על צורת חשיבה בעייתית. מדוע מדינות השותפות למטבע מסוים אחראיות
יותר מאחרות – שאינן שותפות למטבע – למצב הכלכלי של מדינה שנהגה בהפקרות? מדוע
גרמניה אחראית לחלץ את ספרד יותר מאשר, למשל, רוסיה? לאיחוד האירופי ולארצות הברית
יש הסכם סחר חופשי. האם ארה"ב תהיה אחראית למצב שבו האיחוד האירופי יהיה בקשיים?
איפה מתחילה, ובמיוחד איפה נגמרת, הערבות ההדדית?
ישראל ופלסטין
לשם המחשה: האם
ישראל אחראית במקרה שהרשות הפלסטינית תפשוט רגל (היא קרובה למצב הזה)? הרי יש בין
ישראל ופלסטין לא רק סחר חופשי אלא גם מטבע אחד. ולשם המחשה נוספת: האם פלסטין
אחראית לפשיטת רגל ישראלית, רק בגלל שהוסכם שבין שתי הישויות האלה יש "איחוד
מוניטרי" נוסח היורו?
אחרי שבמשך שנים
הטיף יובל שטייניץ, שר אוצר ישראלי, להפקיע (כלומר לגנוב) את כספי המסים שישראל
גובה עבור פלסטין, הוא נותן להם כעת מקדמות
על חשבון מסים עתידיים כדי למנוע את קריסת ממשלת אבו מאזן. הדיון כאן אינו על הצביעות
של ממשלת ישראל שמצד אחד מקללת מדי יום את ממשלת מחמוד עבאס, ומצד שני מחזיקה אותה
כלכלית. גם מי שממליץ שבנסיבות הנוכחיות גרמניה חייבת לצאת מגדרה למען יוון , ספרד
ואיטליה – כמו שישראל יוצאת מגדרה עבור
פלסטין – עדיין נדרש להסביר איפה העניין נגמר, אם בכלל.
קפיטליזם בארץ אחת
אחד הוויכוחים בין
סטאלין וטרוצקי היה בשאלה האם יכול להתקיים סוציאליזם בארץ אחת. התשובה של טרוצקי
הייתה שלילית. הוא סבר שרק "סוציאליזם עולמי" יחזיק מעמד. עתה יש
המבינים – קרוגמן וה"אקונומיסט" למשל – כי קפיטליזם שלוח רסן וחסר פיקוח לא יכול להתקיים במדינה
אחת. יידרשו עוד כמה שנים עד שהכל יבינו
כי רק הסכמה כלל עולמית מסוגלת לחסום את היצר הרע של הקפיטליזם להשמדה עצמית.
3.10.2012
