אמנם
הממשלה ממשיכה להתרשל בכל הקשור לטיפול בענייניה, או ליתר דיוק בעניינינו הכלכליים אבל את החלל ממלאים השבוע מבקר המדינה
ונגיד בנק ישראל. המבקר החליט לבדוק את הגירעון הממשלתי שאשתקד תפח והגיע ל – 40
מיליארד שקל ותהה האם יש קשר בין הגירעון הזה לבין היצירה המופלאה הקרויה
"תקציב דו שנתי".
מה עושה תקציב דו שנתי בשביל מדינה
התקציב
הדו שנתי הוא המצאה של יובל שטייניץ שאימץ בחום בנימין נתניהו. כמו לפני ארבע שנים,
הממשלה החדשה תתחיל לפעול כמה חודשים אחרי תחילת שנת התקציב, ולכן קל להרוג שני
תקציבים (של מקצת השנה שנותרה וכל השנה שאחריה) בחוק אחד. בכנסת לא מאוד אהבו את
זה. האופוזיציה כי נשלל ממנה דיון שנתי אחד שבמהלכו אפשר לטרטר את הממשלה, ומקצת השותפות
הזוטרות בקואליציה כמו גם מייצגים סקטוריאליים שונים בממשלה התמרמרו כי נשלל מהן
סיבוב של "תרגילי סחיטה". המתנגדים הלינו כי התקציב הדו שנתי מקריב
עקרונות דמוקרטיים בשם ה"יעילות הכלכלית". עד שהגיע גירעון 2012 והפריך את התיזה בדבר היעילות.
האמת היא
שאין קשר בין הגירעון לשיטת התקציב. ההתעסקות באיך עושים תקציב באה להסתיר את
מה שעושים עם התקציב. אפשר לייצר תקציבים סבירים עם תקציב שנתי, דו שנתי
וארבע שנתי – שהוא המתאים ביותר למועדי הבחירות. ותקציב יכול להיות גרוע גם אם
יחוקק אחת לחודש, רביע או שנה.
הסיבה
פשוטה: תקציב קל לשנות. כלפי מעלה זה אמנם דורש חקיקה, אך כלפי מטה – מה שיכול היה
לצמצם את הגירעון של 2012 – אפילו בכך אין צורך. מסים מסויימים אפשר להעלות – מה שיכול היה לצמצם
את הגירעון – גם ללא חקיקה.לכן זה בזבוז זמן להתעסק ב"איך" החקיקתי. יש
לנו ממשלה רשלנית. נראה שאנחנו אוהבים אותה כזאת כי חזרנו ובחרנו כנסת שתנפיק בקרוב מהדורה דומה.
זה לא ה"איך", זה
ה"מה".
כשפישר משפר את כריות הביטחון
במצב הזה
מראה לנו נגיד בנק ישראל את ה"מה" שלו. בפעם המי-יודע-כמה במהלך כהונתו
החליט סטנלי פישר לטפל במחירי הדירות שממשיכים
לעלות. מה שמלמד, למי שטעון השכלה כלכלית,
שמה שנעשה בעבר על יד הנגיד לא הניב תוצאות. אבל לפחות הוא משתדל.
הנגיד פירסם
טיוטה של הוראה שתחייב את הבנקים "לשים כסף בצד" על כל שקל משכנתא שהם
נותנים ללקוחותיהם. לדעת הבנק המרכזי, עלה בשנים האחרונות היקף המשכנתאות בצורה דרמטית ואילו "הכסף בצד" לא
השתנה. קוראים לזה "כריות ביטחון". מדובר בכל מיני הוראות חשבונאיות שבסוף
היום יאלצו את הבנקים לייקר את המשכנתאות.
הרעיון הוא שכאשר המשכנתא יותר יקרה – נקנה פחות דירות. ואז המחירים לא יעלו.
כמו בכל
שאלה כלכלית גם כאן ראוי לשאול מי נושא בנטל ההתייקרות. אם המשכנתא היא המנוע של
ההתייקרות, אפשר להחליט כי למי שיש כבר דירה
לא תהיה נגישות לשוק המשכנתאות. כך גם מי שאינו ישראלי. בדרך זו המנוע האינפלציוני יתקרר והנטל ייפול על
"משקיעים" למיניהם שיתקשו
ברכישת עוד דירות, ולא על אנשים שאין להם דירות.
אבל זה
בדיוק מה שפישר לא עשה. להפך, העונש מוטל דווקא על מי שאין להם דירות והם בעלי הון
עצמי קטן. ככל שההורים שמים פחות כסף על הדירה כך הילדים ישלמו (במונחי הקנס על
הבנקים) יותר על כל שקל שיקבלו כהלוואה.
וזה לא
הכל. מדוע האינפלציה במחירי הדירות מטרידה את סטנלי פישר ואילו האינפלציה במחיר
המניות לא מטרידה אותו? הרי הריצה אחרי דירות, כמו הריצה אחרי המניות, מקורן בריבית
הירודה שמנהיג כאן נגיד בנק ישראל. אלא ששתי האינפלציות הן גרועות. לשתיהן יש
תרופה זהה - מס מוניטרי. אלא שבנק ישראל
מתנגד לשימוש בתרופה הזאת ולכן מפיל את התיק על מי שאין להם כסף לקנות דירה
ראשונה.
והממשלה
הרשלנית יושבת ומסתכלת מהצד כאילו שכל זה קורה בטימבוקטו.
20.2.2013
