מיהו יהודי? התשובה, במובן ההיסטורי המשמעותי
ביותר, היא של המשטר הנאצי שהוסיף להגדרה של האורתודוכסיה היהודית גם את מוצא
הסבא, הסבתא וללא הבדל בין אם לאב. ההגדרה הישראלית הקולעת ביותר היא של מכר, איש
ימין, שאומר כי "יהודי הוא כל מי שאינו ערבי". נזכרתי בהגדרה הזו לפני
כמה ימים כשישבתי בבית קפה עם חבר וניגש אלינו יהודי חרדי והציע לי להניח תפילין.
"אני לא יהודי" השבתי לנודניק. אבל הוא התעקש: "יש לך מבטא של
יהודי".
כל זה אינו אלא הקדמה לשאלה "מהו שמאל"
בעקבות הסדרה בת ארבעה פרקים "על צד
שמאל". במאמר בעקבות הבחירות לכנסת וההצעה להקים "גוש חוסם ימין"
כתבתי שאין דבר כזה וכי כל אלה המכונים מרכז, לרבות מפלגת העבודה, הם ימין לסוגיו.
השמאל בישראל, ככל שהוא קיים במובן המקובל
באירופה, מסתכם בחד"ש ובמרצ.
אבל אז לרון כחלילי לא היה סרט.
בין ספיר ושטייניץ
הסרט מפוזר מדי לטעמי. הוא מנסה לספר על מפלגת
העבודה (וקודמותיה "המערך" ו"מפלגת פועלי ארץ ישראל"), על מרצ
(ומפ"מ), על שמאל חוץ פרלמנטרי, על ההסתדרות ועל תנועת המחאה של 2011 בערבוביה מוחלטת בלי כיוון ובלי התמקדות. עם כל הכבוד לפנתרים השחורים, למצפן, למחסום
ווטש ולעוד כמה גופי שמאל רדיקלי, הסיפור של
השמאל הישראלי הוא בעיקרו הסיפור של תנועת העבודה לדורותיה ובעיקר של המפלגה שנושאת
את השם הזה.
כחלילי, לטעמי בצדק, בחר להסתכל על המפלגה הזו
באמצעות שתי דמויות: אליקים העצני ועמוס ספיר. ספיר, בנו של מי שהיה השר הכלכלי הבכיר,
שנחשב לאבי הכלכלה המפאי"יניקית, מדבר חברה וכלכלה. מי
שהקשיב לספיר הבן התקשה למצוא כל הבדל בין עמדותיו לעמדותיו של יובל שטייניץ. היחס
של ספיר לים המלח, ולתאגיד כימיקלים לישראל שכורה ממנו מינרלים, זהה ליחס של שר
האוצר הנוכחי לתאגיד שקיבל זיכיון לחיפוש גז טבעי במי הים התיכון: זו רק שאלה של
מחיר. לספיר אין בעיה עם ניצול משאבי ים
המלח, עם עובדי הקבלן של התאגיד, עם האקולוגיה סביב הים. בדיוק כפי שלשטייניץ אין
בעיה עם כך שחצי מהגז הטבעי יימכר לזרים
(שהם הקונים כ – 95% מהמינרלים של ים המלח). שניהם בדעה שהמדינה לא יודעת
"לייצר", ולכן ראוי שאמצעי הייצור יופקדו בידיים פרטיות. מכאן ועד להפרטת החינוך, הבריאות והצבא – הדרך לא
ארוכה מדי.
חומה, מגדל וקריצה
העצני, מתנחל ותיק המתגורר בחברון, מתברר
כמפאי"יניק בעברו, שלדבריו לא סטה מן הדרך. לשיטתו, הישיבה בחברון ומפעל
ההתנחלות כולו, הוא המשך ישיר של יישובי חומה ומגדל. מפא"י של בן גוריון לא ראתה ערבים ממטר
אלא לצורכי עקירה, גירוש וגזילת רכושם. כדי להמחיש את עמדתו, מביא העצני את סיפור הקמתו של קיבוץ חניתה. בעיקבות
ועדת פיל שהמליצה לחלק את הארץ ולתת ליהודים רק כמחצית השטח, הוקם הקיבוץ הזה הזה
בלב אזור שכולו יישובים ערבים - כדי לקבוע
עובדות בשטח. לא מעניין מה אומרים הגויים. מעניין רק מה שעושים היהודים. אין הבדל
בין חניתה לאריאל אלא במישור הזמן. מה שהיה נכון אז, נכון גם היום. שלי יחימוביץ
("מפלגת העבודה אינה שמאל") לא היתה מנסחת את זה טוב יותר.
לפי העצני ויוצר הסרט, רון כחלילי למפלגת העבודה לדורותיה הייתה רק רטוריקה
"שמאלית". מעין קריצה לברית המועצות (כשנדרש נשק), לאינטרנציונל
הסוציאליסטי וכיום ליפי הנפש מהמפלגה
הדמוקרטית בארצות הברית. בפועל היא תמיד עסקה ב"התיישבות יהודית" כעניין
המרכזי בפעילותה הפוליטית.
משני דגלים לסמרטוט
כחלילי גם מקבל את הטענה שאין שמאל בישראל כי מפלגת העבודה בגדה. היא בגדה בעובדים
(האיגודים המקצועיים בארץ נראים כמו אלה של סין ורוסיה). היא בגדה בזכויות אדם
(בתירוץ של קואליציה הכרחית עם הדתיים). היא בגדה בכל דגל שאי פעם הניפה. וההבדל
היחיד בין אז להיום הוא, שבימינו היא כבר
לא מניפה את הדגל שאותו סמירטטה ללא הכר.
כל זה לא עוזר להבין מדוע בישראל אין שמאל,
ומעולם בעצם לא היה. את הדבר הקרוב ביותר לתשובה תבונית נותנים בסרט חנין זועבי ואברהם
בורג. שני הלאומנים האלה אמרו אמת פשוטה: אין שמאל שאינו רואה את הזולת (ערבי,
מזרחי, חילוני, נוצרי...) כחלק שיוויוני לחלוטין בחברה אזרחית. אם אין לך שאיפה
לאוניברסאליות אתה סוג של ימין. בין אם אתה נותן עדיפות ליהודים (על ערבים),
לערבים (על יהודים), או ללימוד תורה (על
לימוד אחר). בארץ ישראל מעולם לא היה כוח פוליטי של ממש שהרים דגל אוניברסאלי והשקיע משאבים חברתיים
בדגל הזה. ואם להיות לאומן יהודי - נתניהו
תמיד יעשה בית ספר לברק, בורג ולזהבה
גלאון.
כל עוד השאלה "מיהו יהודי" קיימת בזירה
הפוליטית הישראלית הלכאורה שמאלית – שמאל לא יהיה כאן.
28.2.2013
