דאבוס וירושלים - הפרק הפוליטי



ביום ראשון ה – 26 לינואר יתחיל בדאבוס, שוויץ מפגש שכותרתו  "שוברים את הקיפאון" (breaking the impasse). היוזם הוא קלאוס שוואב – האיש שמנהל גם את הכינוס הכלכלי באותו מקום, ומשתתפי הכינוס  הם חורשי שלום מישראל ומפלסטין. בעיקר אנשים שעוסקים בענייני כלכלה, והם אף טורחים להגדיר עצמם כא-פוליטיים. כאילו שיש דבר כזה – א פוליטי, ובמיוחד כאשר את או אתה מבקשים פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמיוחד שבמיוחד, כאשר במפגש הזה ישתתפו דמויות כלל לא פוליטיות כמו ציפי לבני, סאיב עריקאת ומרטין אינדיק שבשאר ימי השבוע נפגשים כצוות המו"מ הרשמי. שיהיה.


ערב המפגש הסבירו הישראלים המעורבים ביוזמה כי הגיעה העת להתייחס לעניין  יותר בדחיפות כי מתגברת מגמת החרם על ישראל. ואכן הידיעות מהעת האחרונה, אפילו מגרמניה הנחשבת לידידת ישראל מובהקת, משאירות רושם כי אחרי הפרוייקטים המדעיים-עיסקיים ("הורייזן") שבהם נדרשים המשתתפים הישראלים להצהיר על העדר קשר עם התנחלויות, מתעלקים כעת על הבנקים הישראלים שיש להם סניפים בהתנחלויות או שנותנים מימון למתנחלים. וזה אומר שכל הבנקים הישראלים בסכנת החרמה שטבעה טרם הוברר. ואם כך הם פני הדברים יש טעם ביוזמה שלה שותפים בין היתר בכירים בקהילה העסקית בישראל כמו עפרה שטראוס, יוסי ורדי, גד פרופר ואחרים. רק זה חסר לשטראוס שיחרימו את מוצרי הקפה שלה באירופה.

הבית היהודי

מי שלא מתרגש מהעניין הוא שר הכלכלה, נפתלי בנט. בישיבת סיעתו השבוע הוא טען שסכנת ההסדר עם פלסטין גדולה מסכנת החרם על ישראל. הגראפים שהציג הוכיחו, לשיטתו, כי אין כל קשר בין הצמיחה הכלכלית בישראל לבין "אירועי שלום" מסוגים שונים. יתרה מכך, הצמיחה הושגה רק אחרי דיכוי בכוח של הטרור הפלסטיני, הסביר המיניסטר. והטרור הזה יתחדש ברגע שבו ייסוגו הטנקים מ"לב הארץ"  - שם הקוד הימני לפלסטין.

מי צודק? חורשי השלום או מחרחרי הקיפאון?

אתחיל עם העובדה שחורשי השלום, ברובם, באים בידיים לא נקיות.  ב – 2002 אישרה הליגה הערבית את היוזמה הסעודית ולפיה כל מדינות ערב יכירו בישראל ויכרתו עימה הסכם שלום תמורת הקמת שתי מדינות בגבולות 1967 והסדר מוסכם לפליטים הפלסטינים שישראל מנעה את שובם אחרי תום מלחמת 1948. פרט לחד"ש אין בכנסת ישראל אף מפלגה שמוכנה להסדר כזה. רוב המפלגות  נשבעות בשתי מדינות, אבל הן מסתייגות מגבולות 1967 והכרה בירושלים גם כבירת פלסטין. אני מעריך כי אין ישראלי בתוך חבורת 100 אנשי העסקים שתשתתף בכנס מחר שהצביע לחד"ש. לכן כשהם מדברים על פתרון הם פשוט מפריחים אוויר חם -  לפחות מ – 2002 ואילך.

ובאשר למחרחר הקיפאון. בניגוד לקובה שעמדה ועומדת עשרות שנים מול חרם של ארצות הברית, ישראל לא תחזיק מעמד רבע שעה מול חרם רציני דמוי החרם על קובה. עזבו חרם עסקים. הממשלה תתמוטט ברגע שבו מדינות העולם יודיעו כי אינן מתירות כניסת ישראלים לתחומן.  טול מהישראלי  את תענוגות הדיוטי פרי והממשלה מתעופפת לשמיים. אזרחי ישראל הם חרדתיים במיוחד. אצלנו, נמצא השיעור הגבוה ביותר של נפגעי חרדה. אפילו בעת ההפגזות בעזה לדוגמא,  לא היו ברצועה  כל כך הרבה חרדתיים. בנט צודק בדבר אחד: אילו  אפשר היה להמשיך בסטטוס קוו, קיפאון המצב לא רע בכלל (מבחינתו ומבחינת רוב מוחץ של הישראלים מהעדה היהודית). אלא שמתגבר הרושם שהקיפאון מתפוגג לאיטו ומגמת הדה לגיטימציה של ישראל, ועמה תופעת החרמות הולכת ומתעצמת.

תמצית הוויכוח הישראלי-יהודי

וזה אופיו של הוויכוח הפוליטי הישראלי: מצד אחד נמצאים אלה שלא מוכנים לוותר על 100% מהשטחים הכבושים ומצד שני עומדים אלה שלא מוכנים לוותר אפילו על 10% מאותם שטחים. מצד אחד עומדים אלה שלא מוכנים שאף פליט יחזור ומצד שני עומדים אלה שמוכנים שיחזרו פליטים בהסכם, אבל לא מסכימים שיהיה הסכם שישיב לכאן פליטים. מצד אחד עומדים אלה שלא יוותרו על ריבונות ישראלית בכל ירושלים ומצד שני עומדים אלה שיוותרו על ריבונות ישראלית רק באבו דיס.

ובתמצית: כולם מבלפים.
24.1.2014
שתפו: