סמיר נסרי הוא שחקן כדורגל צרפתי
המשחק באלופת אנגליה קבוצת מנצ'סטר סיטי. מעטים יחלקו על הדעה שהוא אחד מעשרת השחקנים
הצרפתים המצטיינים. ואם מחפשים מבחן "אובייקטיבי" – השכר שהוא מקבל –
סביר שהוא נמצא בשלישייה הפותחת של ספורטאי צרפת.
ובכל זאת, נסרי לא הוזמן להשתתף בסגל
נבחרת צרפת לאליפות העולם – המונדיאל שתתחיל
ביום חמישי בברזיל - סגל שמונה 23 שחקנים.
היו מי שתהו בדבר תבונתו של מאמן
נבחרת צרפת. בכל זאת נסרי הוא מהדובדבנים,
ונבחרת צרפת כבר שנים שאינה מצליחה במיוחד בזירה הבינלאומית. אף אחד לא טען כי למאמן הנבחרת אין סמכות לנהוג
כפי שנהג.
גם אצלנו מקובל ש"בעל
הבית" רשאי להחליט מי עובד אצלו. נדיר מאוד שבית הדין לעבודה יכפה על מעסיק להעסיק את פלוני. לפעמים פוסק בית דין כי
הליכי הפיטורים של עובד נעשו שלא כדין. אבל, בהעדר הסכם שקובע אחרת, אין מחייבים
מעסיק בהעסקת אדם כלשהו – מוצלח ככל שהוא.
זכות העובד לבחור מעסיק
ומה בדבר זכותו של עובד? העבדות,
מספרים, תמה. לפחות ברחבי ארץ ישראל הקדושה. נכון שבענף הכדורגל המקצועני משחתם
עובד, כדורגלן, על חוזה לתקופה מסוימת, חובה עליו לעבוד בתקופת החוזה. אלא שהחיים
מתנהלים אחרת. לכל מעסיק ברור שאין טעם להעסיק עובד שאינו מרוצה ובספורט - בכדורגל, בכדורסל ובפוטבול - קונים ומוכרים חוזים של שחקנים השכם והערב.
בישראל, התברר, יש כמה שחקני ספורט
מקצועני, שלא מעוניינים לשחק בקבוצה מסויימת. למה? כי לא בא להם. כי רצו לנסוע
לבקר את הדודה באיסלנד בדיוק במועד שהקבוצה משחקת. כי לא משלמים מספיק. כי הם עייפים ורוצים לנוח.
בעצם, מה זה חשוב למה. לא רוצים, ודי.
הדגל הלאומי מונף - ומורד
ישראל הוא עם סגולה ואצלנו זה לא עובר בשלום. מי
שטורח לעקוב אחרי מדורי הספורט בתקשורת יודע על הסערה שהתעוררה כשכמה שחקנים הודיעו
שהקבוצה שהם לא רוצים לעבוד בה נקראת "נבחרת ישראל". לפתע, או שכך היה
מימים ימימה, יש פה עניין של פטריוטיות. רבים מפרשני הספורט, ראשי הענפים המדוברים
והמטקבקים באינטרנט, מדברים בשם האומה, הגאווה הלאומית והמפלט האחרון: פטריוטיזם. הסרבנים
זכו למטר של תארים לא מחמיאים – אחרי הכל זו חוצפה
לסרב לשחק עבור הדגל הלאומי.
למי שלא יודע כדאי ללמוד: לא רק
בחורי ישיבה לא מגוייסים לצבא או שמשרתים חלקית. גם שחקנים "מצטיינים".
הנה לכם, באישור הממשלה, קבוצה של אנשים, שעושים לביתם במשכורות תפוחות, וצבא –
יוק. או שהשירות שלהם חלקי ביותר, קרוב לבית וכולל זכות להשתחרר לעסקיהם מתי שצריכים.
"טרור" הדובדבנים וגאוות הכדורגל
ואין אחד מחכמי הדור הספורטאי, שקם
ואומר, בשם הפטריוטיזם כמובן, שלא תקין שספורטאי יקבל פטור מלרוץ אחרי נערים פלסטינים
זורקי אבנים או ילדות פלסטיניות קוטפות דובדבנים בהתנחלות. לא לעשות צבא – זה
בסדר. לא לשחק ב"נבחרת ישראל" – זה עוון שהעונש עליו – כך אחד מחכמינו – שלילת אזרחות.
לא פחות.
גם אם נסלק מהדיון את הפטריוטים
הצבועים עדיין עומדת זכותו של מועסק בספורט, כמו של כל עובד, לבחור היכן ומתי הוא
רוצה לעבוד. ואם קבוצת "נבחרת ישראל" לא מוצאת חן בעיניו – זכותו המלאה
לא לעבוד שם מבלי שאף אחד יצייץ את קשקושיו.
אבל הרי כסף ציבורי מוזרם לספורט
הזה, יאמר מי שיאמר. נכון. ואת זה צריך להפסיק יחד עם הקשקשת הפטריוטית.
8.6.2014
(המאמר התפרסם ב"ידיעות
אחרונות ב – 10.6.2014)
