אחרי יותר משבועיים של מלחמה, רבבות מגוייסים,
אלפי שעות טיסה, ירי טילים ואש תותחים עלתה השאלה - מאיפה הכסף? וכך, כמיטב מסורת
הדיונים הציבוריים, הוזמנו המומחים. וכמירע המסורת התפזרו המספרים במיליארדים על פני הספקטרום הפיננסי. ללמדנו כי
על אף שהמומחים מומחים, והכלכלה לכאורה מדע, אין הסכמה על כלום. כי כלכלה ותקציב
אינם מדע - הכל פוליטיקה. וטוב שכך.
אבל בעניין אחד הכל הסכימו. בקנה המידה של
"כלכלת ישראל" אפילו המספרים הגבוהים שהוזכרו –8-10 מיליארד – קטנים
עלינו. מול הכנסה לאומית של טריליון, זה ממש לא הרבה. ואם, כפי שיתברר, המספרים
האמיתיים הרבה יותר קטנים, אז כל מה שקורה אינו אלא זוטות כלכליות בעבור
המעצמה הצבאית והכלכלית מספר אחת של המזרח התיכון.
שעות ממ"ד
אלא שהחשבונות מהסוג הזה, כולל הבלים מהסוג "יעלו
או לא יעלו מסים", לא מגיעים ללב העניין. כמו תמיד כאשר מדובר בכסף, הממוצע
(ההכנסה הלאומית לנפש) או הסך הכול (אותו טריליון) מלמדים מעט מאוד. מה שחשוב היא ההתפלגות.
ובמקרה הזה: כמה נפגע תושב תל אביב ששהה במצטבר שעה בממ"ד, לעומת תושב שדרות שסופר
את זמן השהות שלו במרחב מוגן בימים ולא בשעות.
באופן לא מפתיע יש קשר הדוק בין השעות שבילו
אנשים בממ"ד לבין מדרג ההכנסות. ככל שההכנסה גבוהה יותר, כך שעות הממ"ד
קטנות יותר. ולהפך. ואחת הסיבות העיקריות שהקשר הזה כל כך מובהק היא שהממשלה מטעה.
בקוטג' ליד ברוורמן
"עיירות פיתוח" הוא מושג שנולד בשנות ה
– 50' של המאה הקודמת ושרד את המהפך הכלכלי של 40 השנה האחרונות. הממשלה מטעה
כי מדיניותה היתה והווה לזרוק כסף טוב
אחרי כסף רע, ובלבד שהתופעה – אופקים, נתיבות, קרית שמונה, סחנין – תהיה רחוקה
מהעין הירושלמית. יש יישוב אחד שנחלץ מקבוצת "הפיתוח" המקורית. באר שבע
התהפכה ולא בזכות ראשי העיריה שם. היא התהפכה בזכות כמה מוסדות ציבוריים – בראש
וראשונה האוניברסיטה אך גם בתי משפט – שהוקמו והביאו לשם את המעמד הבינוני פלוס.
בשביל משרה באוניברסיטה וקוטג' ליד אבישי ברוורמן, יהיה תל אביבי מוכן להזיז את
מקום מגוריו. בשביל לגור בנתיבות לצד הרנטגן, אפילו יו"ר ש"ס, לא יתנדב.
איך
משנים את תנועת ההגירה מעיירות הפיתוח? איך מביאים לכך שבוגר מצטיין של בי"ס
תיכון בשדרות, שמתקבל לאוניברסיטה, יחזור הביתה?
איך דואגים שהרופא, שגדל בבקה אל גרביה, יעבוד בעירו ולא ב"שערי צדק"
בירושלים?
בתחום הרפואי למשל, התשובה פשוטה. שדרות תישאר
מקום לא מבוקש כי בית החולים הכי חדיש במדינה נבנה כעת במקום שבו הכי פחות זקוקים
לו – באשדוד. וכל עוד הממשלה מאפשרת לאיכילוב ולהדסה לבנות "מגדלי
אישפוז" שאינם בפריפריה – אף רופא לא
יזיז את ישבנו דרומה. ואם הרופא לא יזוז דרומה, בתי ספר במצפה רמון לא ינפיקו
סטודנטים שכל הארץ תתקנא בהם. וכך גם לגבי מכללות, מפעלי הי-טק, ומוסדות תרבות.
המלחמה הזו ראוי שתעלה עשרות מיליארדים שישנו את
המפה האנושית של ישראל. את משרדי רשות המסים צריך להוציא מירושלים ולהעבירם – על
עובדיהם – לאופקים. את בית המשפט המחוזי בתל אביב צריך לסגור ולהעבירו לרהט. את
אוניברסיטת חיפה צריך להסיט לעראבה.
לחילופין אפשר להשקיע את הכסף בהקמת מפקדת כוחות
צה"ל והשב"כ בעזה, אחרי שנמוטט שם את משטר החמאס.
20.7.2014
(המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב –
22.7.2014)
