השיחות בין
ישראל לבין פלסטין בעניין עזה מתמשכות. מתמשכות על מה? על עניינים כמו נמל ימי, נמל תעופה, מעברים לאנשים ולסחורות.
ישראל, ואולי גם מצרים, רואות את הסוגיות האלה לא חלק מהפסקת אש אלא כשייכות להסדר
קבע. ובכל מקרה אין אלה תנאים להפסקת אש. מצרים לא מוכנה שפתיחת מעבר רפיח הוא
נושא שידון בין ישראל לפלסטין.
ההתעסקות
בפרוצדורה של השיחות ולא במהות כלומר בסכסוך – מאפיינת את ישראל. שהרי מהות הסכסוך
נעוצה בסירובן של ממשלות ישראל לדורותיהן לחזור לגבולות 1967 – המקובלים על אומות
העולם והליגה הערבית. מעבר לדיון העקרוני הזה נשאלת השאלה מדוע ישראל מתנגדת
לבניית נמל בעזה?
נחזור הרבה שנים
לאחור. המדיניות המסורתית של ישראל היתה שכל קשר של פלסטין עם העולם יהיה באמצעות ישראל.
גם קשר כלכלי. הממשל הצבאי (מנהל אזרחי) לא סבר שמתפקידו לקדם את כלכלת פלסטין.
פלסטין היתה לישראל מה שבוטסואנה היתה לדרום אפריקה.
הסכמי אוסלו
עד שהגיע משה
ארנס שכיהן כשר בטחון בשנים 1983-4. הוא חשב אחרת והשתמש בשירותיו של פרופ' עזרא
סדן שהמליץ על פיתוח כלכלי של פלסטין – לא בכסף ישראלי - ככלי שראוי לפתח הן לטובת
האוכלוסייה המקומית והן לטובת ישראל.
אלא שכהונתו של
ארנס היתה קצרה ומשהופרש מתפקידו חזר "השמאל" למשרד הביטחון. יצחק רבין,
מודל 1984, עסק בשבירת עצמות.
בשנת 1993 הבין
רבין שטעה. אמנם הסכמי אוסלו היו ונשארו מוטים לטובת ישראל אך בתחום הכלכלי הם
העניקו יד חופשית (כמעט) לפלסטין. הכמעט, איך לא, עסק בגבול. אבל נמל היה שם – נמל
התעופה בדהניה שבעזה.
מאז, הפצצנו את
מסלולי שדה התעופה והפכנו אותם למגרש אימונים לנהגי טנקים. וכעת באים נציגי פלסטין ורוצים שנחזור לאוסלו. ישראל,
כאמור, מתנגדת.
למה?
מדיניות המצור
כי בינתיים
פיתחה ישראל מדיניות הפוכה: סגר, כלומר מצור. העניין החל באינתיפאדה כשנאסר על
פלסטינים לעבוד בישראל. משתפס החמאס את השלטון בעזה, בהפיכה צבאית, הוטל סגר כולל על
הרצועה. הרעיון היה, לגרום סבל לתושבי עזה כדי שיתקוממו נגד שלטון הטרוריסטים.
הוויכוח הגדול בישראל היה האם לאפשר להכניס לעזה כוסברה ולא רק אספירין. אבל להוציא
מעזה מלפפונים?! לא יקום ולא יהיה.
כצפוי המדיניות
הזו לא הצליחה ותושבי עזה לא התקוממו. אולי משום שהאשימו את ישראל במצבם הרע. אחרי
הכל היא זו שהטילה את הסגר. אולי בגלל
שפחדו מהחמאס. כך או כך ברור שמדיניות הסגר כשלה.
נתניהו מאוהב בחמאס
יתכן שישראל מתנגדת לנמל בעזה בגלל שלטון החמאס. מה
פתאום שנאפשר יתרון כזה למר שבאויבינו? נימוק מצויין (נניח) אלמלא העובדה שלאחר חודש
לחימה באויב הזה, בחרה ישראל – מטעמי ממשלת הימין – שלא להפיל את החמאס. במילים
אחרות: כעת ברור שישראל משלימה עם ממשלת
הטרור שם. אולי כדי לספק תירוץ לא להתקדם לשומקום. לישראל היתה הזדמנות לחסל את
החמאס והיא בחרה להשאירו במקומו.
אז מה עכשיו עם
הנמל?
נשאר הנימוק הביטחוני.
אם יהיה להם נמל, כך מנמקים, הם יבריחו פנימה תותחים וטנקים וטילים גם. יכולה הממשלה להסכים ולהתנות זאת בכך שכל אוניה תעבור
קודם בנמל אשדוד לבדיקה בטחונית. אבל מה רע שבעזה יהיה נמל, נתב"גון, הפקת גז
טבעי, תחנת כוח חדישה, קניונים ושאר עניינים שאנחנו לא יכולים לחיות בלעדיהם.
10.8.2014
(המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 13.8.2014)
