20 באוקטובר 2015

מונופול הבולשיט


אין מושג ששובה לב כלכלי יותר מאשר "תחרות".  אצל כלכלנים זו מילת המפתח. ברית המועצות התמוטטה כלכלית בגלל שלא היתה שם תחרות. הקפיטליזם מצליח כי הוא מטפח תחרות. התחרות, מסבירים המומחים, מביאה למחירים נמוכים ולייצור יעיל (במינימום תשומות).
קוראי "הארץ" ו"דה מרקר" יודעים כי מתווה הגז הוא גרוע כי הוא מנציח את המונופול של זכייני הגז. חברת חשמל היא בעייתית  בדיוק מאותה סיבה. ועוד לומדים הקוראים כי במקום שאין בו תחרות חובה על הממשלה לעודד  תחרות.


וכך, למשל, באותו "מתווה גז" שבו מי שמצא גז הוא מונופול הציעו חכמי התחרות כי כל אחד מהשותפים במונופול ימכור בנפרד את חלקו בגז. וכך במקום לעמוד מול מונופול נשכני תתייצב ישראל מול תחרות עזה בין יצחק תשובה, יגאל לנדאו, נובל אנרג'י.
בנימין נתניהו עובד כידוע בצמוד לשלדון אדלסון שמצידו חבר של נובל אנרג'י ולכן אין פלא שההצעה התחרותית לכאורה נדחתה. אבל מה היה קורה אילו היתה מתקבלת?

הנה תחזית המבוססת על סקירה שפרסם בימים אלה משרד האוצר על מה שקורה בענף יבוא המזון. בארץ יש עשרות יצרנים ולא מעט יבואנים. אין כל סיכוי שבמשק האנרגיה יהיו אי פעם כל כך הרבה ספקים. אם יש ענף שבו כמות הספקים היא הגדולה ביותר הרי זה ענף המזון.

הממצאים:


מדד מחירי המזון עלה בשנים 2004-2012 ב 36% בעוד מדד המחירים לצרכן (כולל הדיור האימתני) עלה ב 21%.
רווחיות יצרני המזון עלתה בשיעור ניכר.

והפלא הנוסף: רווחיות יבואני המזון היא ממש בעננים. בעוד שב -2005 היא היתה 4% עתה היא 12%. אפשר לטעון, בהסתמך על הנתונים האלה, שככל שיש יותר תחרות – הרווחים והמחירים עולים. חברת חשמל – מונופול שנוא  – מפסידה כמעט כל השנים.

מי קובע מחיר?

מדוע חברת חשמל מפסידה ומאות יצרני ויבואני מזון מרוויחים הון ? כי חברת חשמל היא מונופול וככזה היא לא יכולה לקבוע את מחיר החשמל. מחיר החשמל נקבע עד היום בידי רשות ציבורית עצמאית. כעת הממשלה מתכננת להכפיף את הרשות למשרד האנרגיה ויש לשער שהתמונה תשתנה.
היא תשתנה כי הפוליטיקאים אוהבים תאגידים, ובמיוחד גדולים. וכך יובל שטייניץ ששמח להיות העבד של יצחק תשובה, יהיה גם העבד של חברת חשמל. לטובת המשק, כמובן.

זה צד אחד של התמונה. הצד השני הוא שבענף כמו המזון, שבו לכאורה תחרות של מאות ספקים, איש לא מדבר על פיקוח. יש שוק חופשי. יש תחרות. יש יעילות. ולמעט כמה מוצרים בפיקוח – אין מעורבות ממשלתית.
והפלא ופלא: גם עם התחרות הענקית הזו המחירים עולים. וזה לא הכל: גם הרווחים עולים. ומה לא עולה? שכר העובדים אצל יבואני המזון. אבל זה, כמובן, לא שייך לסיפורנו.

בין האקדמיה ובית הכנסת

מאיפה יודעים הכלכלנים שתחרות מוזילה מוצרים? הסקירה הכלכלית של האוצר מלמדת כי זה לא בא מניתוח המציאות. זה בא מהדת. הדת הכלכלית שלומדים באוניברסיטה המציאה "מצוות". תחרות היא מצווה. וגם אם כתוב בספר המצוות, שבתחרות אף יצרן לא יכול להעלות מחיר. אז כתוב.

ושלא יספרו לכם מעשיות כאילו מי שעושה את הכסף הגדול בסיפור המזון הם המשווקים. סקירת האוצר עסקה ביבואנים.

האם משמעות הניתוח היא שיש להטיל פיקוח על מחירו של כל מוצר? בהחלט לא. אבל אפשר לחשוב על הסדרים חברתיים שישימו קץ לבלוף הקיים ולפיו ריבוי ספקים מבטיח יעילות. למשל חוק הקובע כי כל ספק חייב במחיר אחד. אם שופרסל במודיעין מוכרת בקבוק מים בשני שקלים – זה יהיה המחיר בכל הארץ. ואם שטראוס מוכרים לרמי לוי אקטיביה במחיר 3 שקלים, אז זה המחיר שישלם גם בעל המכולת השכונתית. ואם בנק לאומי פוטר מעמלות לקוח אחד – הוא יחויב לפטור עמלות את כל הלקוחות.

ומכיוון שלעשירים ולחזקים יש כוח מיקוח מול ספקים, המחיר הזול שהם ישלמו – יחול על כולם.

ועד אז נהיה שבויים בידי שרלטנים כלכליים נוסח נתניהו ושטייניץ ודה מרקר שמנסים להפעיל על המציאות שלנו הגיגי דת ממוחם הקודח.