31 באוקטובר 2015

כוח לעובד



האם רשאי אדם הבוחר בכך באופן חופשי לעבוד 18 שעות ביממה? התשובה, לפחות אצל אנשים המאמינים בזכויות הפרט כערך חברתי עליון - חיובית.
האם רשאי אדם כזה  להוליד ילדים? גם כאן התשובה חיובית אפילו בקרב אלה שמאמינים שחובתם לא לעבוד. זכות ההולדה קדושה לכל.
האם רשאי אדם העובד או מתפלל 18 שעות ביממה להזניח את ילדיו? כאן התשובה פחות חדה. ברור לכולם שלהורה אסור להזניח את ילדיו, אבל האם היעדרות מהבית וממפגש עם הילדים היא הזנחה?

אלה שאלות שלא העסיקו ארבעה כלכלנים ריצ'רד פרימן, יוניס האן, דייויד מדלנד וברנדן דיוק שפרסמו בימים אלה מחקר על טיבם של איגודים מקצועיים.

אצלנו, במיוחד באליטה הכלכלית, אוהבים לשטום את האיגודים המקצועיים. "ועדים" היא מילת גנאי בחברת חשמל, ברשות שדות התעופה, בכימיקלים לישראל ובשרות המדינה. הם רק מקלקלים, אנוכיים, לא מתחשבים בצרכנים ובכלל מגעילים. אבל יכול להיות שהדעה הזאת בטעות יסודה.

סיפור לילדים

נחזור לילדים. אילו ילדים מצליחים יותר? אלה שהוריהם חברים באיגוד מקצועי או אלה שהוריהם לא חברים באיגוד – למשל אלה שבוחרים לעבוד 18 שעות ביממה?

המחקר החדש משתמש בכלים מוכרים כדי למדוד "הצלחה" – כסף והשכלה אקדמית. והשאלה שנבדקה היא האם ההכנסות וההשכלה של ילדים משתנה לפי חברותם של ההורים באיגוד מקצועי. התשובה היא חיובית ביותר. בהשאלה ישראלית: הילדים להורים מאוגדים (הבנקים, רשויות מקומיות, תאגיד "טבע" – בחלקו) מצליחים יותר מאשר ילדים של הורים לא מאוגדים (פרטנר עד לפני שנה, אינטל ורמי לוי).

אם זה המצב, וזכותו של כל אדם להיות הורה היא קדושה, וחובתו של כל הורה לילדיו היא קדושה בריבוע – אולי הגיע הזמן לחייב הקמת איגודים מקצועיים? ולו כדי שלא יהיה הורה שבוחר לעבוד 18 שעות ולהזניח את ילדיו?

אצלנו בוחרים לרוב לצטט את הכנסתם הגבוהה יחסית של עובדי היי-טק כהוכחה לכך שאיגודים מקצועיים אינם בהכרח גורם חשוב ביצירת הכנסה. אוהבים לשבח את שכרם הגבוה של עובדים אלה ולשנוא את שכרם הגבוה יחסית של עובדי נמל אשדוד. הדעה היא שאם אתה מאוגד השכר משקף סחיטה מהמעסיק. ואילו אם אתה לא מאוגד – השכר משקף יכולת "אמיתית".

התאגדות ושיוויוניות

בארצות הברית, שם נערך המחקר, נמצא כי רוב מוחץ של עובדים מאוגדים נמצא במעמד הביניים. וכי הצטמקות מעמד הביניים מזוהה עם הצטמקות החברות באיגודים מקצועיים. ובמילים אחרות: האיגודים המקצועיים דווקא תורמים ליתר שיוויוניות בהשוואה למצב שבו אין איגודים כאלה. יותר מזה, מצאו החוקרים, האיגודים הם הגורמים שמעלים שכר של עובדים בדרגה נמוכה ומאפשרים להם להיות חלק מהמעמד הבינוני (במונחים ישראליים בין 7000 ל 20,000 שקל ברוטו לחודש).

זה לא סוף הסיפור. בחודשים האחרונים אנחנו עדים לתעמולה בטלוויזיה של "כימיקלים לישראל" על תרומתה כביכול לכלכלת המדינה. באחד התשדירים מציין התאגיד כי עובדיו, המשתכרים היטב, הם עמוד השדרה של ערי הנגב. ממצא דומה נמצא בארה"ב. אזורים מרובי עובדים מאוגדים הם בעלי ריכוז גבוה יותר של מעמד בינוני. וכאמור ילדיהם זוכים בהשכלה והכנסה גבוהה יותר. כל זה לא צריך להביא למסקנה ש"כימיקלים לישראל" צודקת. הוויכוח איתה אינו על השכר אלא על המס מהרווחים. אבל דמגוגיה אינה רק נחלת פוליטיקאים מהימין. גם של תאגידים מהימין.

האם יש מקום ליזום חובת התארגנות מקצועית? תשאלו עתה את הילדים.

(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 28.10.2015)