אתם
מטיילים, נניח, בהרים בצפון אמריקה. לפתע אתם רואים על השביל במרחק 100 מטר מכם דב. מה אתם עושים?
א.
לוקחים את מקל ההליכה שלכם ותוקפים את
הדב כדי לגרשו
ב.
מסתובבים לאחור, מסתלקים ומסתכנים שהדב
ירדוף אחריכם.
ג.
עומדים בשקט ומחכים בתקווה שהדב יסתלק
משם.
אני לא מבין בדובילוגיקה אבל מתברר שהתשובה הנכונה היא ג'. לפחות זו דעתו של
חתן פרס נובל לכלכלה (2005), ישראל אומן. ואם מישהו תוהה מה עושים אם הדב לא מסתלק
– שיפנה לחתן הפרס.
הוא משתמש בסיפור הדב כדי להמחיש מדוע מדיניות הכיבוש הנוכחית היא הפתרון הנכון, מבחינה מתמטית/כלכלית, לסכסוך
בין ישראל ופלסטין על אף שכבר 47 שנה הדב הזה לא מסתלק. בראבו עליו ועל פרס
נובל.
מה עניין שחת (הכיבוש) לתחת (של הדב)? כך פועל ראשו של
כלכלן מתמטי שאומנותו היא תורת המשחקים. תורת המשחקים היא ענף אקדמי שמנסה להבין
ולהסביר מדוע הפתרון הנכון לסכסוך שלנו הוא לשבת על התחת.
תורת המשחקים כמגן לכיבוש
בין השאר, מסביר אומן, כי מי שניסה לקום וללכת – ונניח שזה מה שממשלת ישראל
ניסתה לעשות ב"התנתקות" מעזה – שגה. ועל זה אומן חותם לא רק על סמך מודל
תורת המשחקים ופתרון חידת הדב אלא גם על פי ההיסטוריה האנושית. העובדה שברית המועצות נסוגה
מאפגניסטאן (בהצלחה) וארצות הברית חזרה לשם (ואוכלת אותה) לא מזיזה אותו. גם לא העובדה
שארה"ב נסוגה (בהצלחה) מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ובמיוחד מגרמניה, ואפילו מיפן המרושעת. ואנגליה נסוגה מכל האימפריה ועוד ועוד. כל אלה לא יזיזו את
הישבן הפרופסוריאלי מעמדתו שדעותיו הימניות הן פאר תורת המשחקים.
משחקים בגז טבעי
ומה עוד מלמד אותנו הפרופסור מהמדע עליו הוא אמון? שאסור לשנות את כללי
המשחק תוך כדי המשחק. יפה, לא? אלא שהכללים של משחק הגז הטבעי למשל, לא נקבעו. וכל הוויכוח הנוכחי על "מתווה
הגז" אינו על שינוי כללי המשחק, כפי שאומן אומר, אלא על קביעת אותם חוקים.
ובאופן מעניין למדי ממשלת ישראל מנהלת מו"מ עם קבוצה אחת – זכייני הגז – על
כללי המשחק. הקבוצה השנייה – נניח הנכדים של נתניהו והנינים של ישראל אומן כלל לא
נשאלים לדעתם על החוקים הראויים. אז אומן מבלף קצת כדי להסביר לנו, כמה שזה תואם
את דעותיו הימניות, כי צריך לתת לזכיינים את מלוא רצונם.
ואם זה מדע, אז מגיע לו איגנובל
ולא נובל.
ולבסוף מסביר הפרופסור המפוזר כי "הסוציאליזם הוא הכישלון הגדול של
המאה ה – 20" ואת זה הוא יודע גם כן מאותה תורת משחקים. וכמובן מהמציאות
בברית המועצות (לשעבר) ומווייטנאם ומסין.
משחקים בסוציאליזם
המבנה הכלכלי של אותן מדינות במאה ה- 20 הוא "סוציאליזם" כמו שלבן
הוא אחד הגוונים של שחור. המשטרים
הכלכליים שהיו באותן מדינות היו "תכנון מרכזי" וזה משהו שונה לחלוטין
מסוציאליזם. ולא רק זה: אומן וחבריו להוראת הכלכלה לימדו באותם ימים כי כלכלת שוק
ותכנון מרכזי – תיאורטית כמובן – מניבים אותן תוצאות. ואם מניחים שהמתכנן המרכזי
יודע את כל מה שצריך לדעת – זה באמת יכול לעבוד.
אלא מה? מתכנן מרכזי לא יכול
לדעת. ובאופן מקביל אין אף מדינה עם כלכלת שוק חופשי מהמודלים שאומן וחבריו לימדו
אז והיום. תחרות חופשית במשק הגז היא אפילו לא בדיחה עצובה. היא הונאה מוחלטת.
משחקים בתמריצים
הסיבה, כך אומן, שהסוציאליזם (שלא היה) נכשל היא ששם לא היו תמריצים. ובלי
תמריצים הכלכלה לא מתפקדת.
נניח שזה נכון. הוויכוח הלוהט של השנים האחרונות בכלכלה אינו על קיומם (או
לא) של תמריצים אלא על גודלם. כאשר, בשיטת אומן, האלפיון העליון מחזיק בחמישית מההון
– התמריצים יצאו מדעתם. ואין כמו אומן, מגן הטייקונים, לומר לנו שזו תוצאה רצויה
וראוייה כי בלי תמריצים הכל מת.
ואם עדיין יש התוהים אז בתשובה לשאלה אמר אומן כי הוא "מרוצה
מנתניהו" אבל לא סולח לו על תמיכתו בהתנתקות (שלא היתה).
