2 בנובמבר 2015

החלל הפוליטי


מה הסיבה שמצביעי הליכוד – הנהנים העיקריים ממדינת הרווחה – ממשיכים להצביע עבור הימין שפועל למעשה לחיסול הרווחה הציבורית?
כך שואל פרופ' דני גוטווין בפרק המסיים של סדרת הטלוויזיה "מגש הכסף" (ששודרה בערוץ 8 ומצויה ב VOD  של הוט). ואם יש שאלה מכרעת בפוליטיקה הכלכלית של המדינה הזו – זו השאלה. ואין פלא שמי ששואל אותה הוא לא כלכלן מקצועי נוסח גיא רולניק וד"ר ירון זליכה – גיבורי שני הפרקים הראשונים בסדרה שמתמודדים  – ובהצלחה – עם הבוקי סריקי הרגיל של כלכלה.


גוטווין מחלק את הפוליטיקאים הישראלים לשני מחנות: תומכי מדינת הרווחה – השמאל. ומתנגדיו – הימין. הוא סבור שמאז 1977 ועד היום הימין מקדם מדיניות עקבית לחיסול הרווחה הציבורית, גם אם הרטוריקה היא שונה, ואפילו הפוכה.

התשובה לשאלה מצויה במשפט הסיום של כל אחד מהפרקים ובו שואלים רולניק, זליכה וגוטווין איך הופכים את התמונה הכל-כך מכוערת שעולה מהסדרה. והתשובה של השלושה - שני כלכלני ימין והיסטוריון מהשמאל היא "אתם" כלומר אנחנו הציבור, הצופים בתכנית, האזרחים, המצביעים שכרגע יושבים על התחת ובוהים – לעיתים בהערצה – איך ביבי ומרעיו הורסים כל חלקה טובה.

בראבו על השלושה שלפחות בעניין אחד מסכימים. אלא שהם מפספסים את העניין.

הנה שלושה הסברים המשלימים אחד זה את זה:

עצבים

הראשון עוסק בכעס. שינוי חברתי לא יבוא בלי כעס. משתתפי "המחאה החברתית" מלפני ארבע שנים לא באמת כעסו. הם היו בהפנינג מתמשך בחופשת הקיץ של ילדיהם. הם אהבו ללכת בגופיות ברחוב אבן גבירול בתל אביב. חלקם גם נהנו לנפס בשדרות רוטשילד בחסות הלילה והאוהלים. הם הניפו כל סיסמא אפשרית – פרט לסיסמא פוליטית. מלהתבכיין על מחיר הקוטג' ועל הפסקות חשמל מהשבוע שעבר – לא מחליפים ממשלה. בלי כעס, בלי עצבים. בלי נכונות להקריב -  בלי אלה אין שינוי. ואצלנו לא כועסים אלא על ערבים שכועסים עלינו – ובצדק – על שאנחנו ממררים להם את החיים.

שבטים

זכות היוצרים להסבר השני היא של ד"ר סלמאן מצאלחה. שורש העניין לטעמו הוא בערביות. לא בשפה אלא בתרבות הפוליטית – השבטיות. תמצאו מעט מאוד ערבים שנולדו ברהט ועברו להתגורר בטירה.  המוביליות בחברה הערבית – הן הישראלית והן הפלסטינית – היא זעירה. השבט, הכפר הם משהו שלא זזים ממנו. לא פורצים  ממנו. ננעלים בו.

חלק גדול מתומכי הליכוד הם, לשיטתו, ערבים. בני דת משה אמנם, אבל ערבים בכל מובן אחר. כמנהג הערבים גם הם שבטיים. אלא שהדבר הכי חשוב מבחינתם הוא להיבדל מערביותם. להתנער ממנה. אפילו המציאו מילה לבידול השבטי: הם מזרחיים. ומזרחיים זה בניגוד לערבים. הבידול נבנה על שנאת ערבים הניזונה מלאומנות דתית יהודית. ומי מספק להם את הסחורה הכל כך חיונית הזו – הימין.

ולכן גם אם הימין מתעלל בבוחריו ותומכיו – הם ייצמדו לשונאי ערבים מחשש שהם יזוהו כערבים על אף שהם, ובוודאי הוריהם, העדיפו את אום כול ת'ום על פני בטהובן והגבעתרון.

שמאלנים

ההסבר השלישי נעוץ במה שמתקרא כאן שמאל. ראו מה קרה ערב הבחירות האחרונות. המפלגה הכי שמאלית בזירה הפוליטית הישראלית היא חד"ש. חלק ממצעה לקוח מהמפלגה הקומוניסטית. בבחירות הונהג אחוז חסימה גבוה מבעבר והמפלגה חששה שלא תעבור את אחוז החסימה החדש. עמדו לפניה שלוש אפשרויות: ללכת לבד ולנהל מדיניות שמאל אגרסיבית ולגזול בוחרים ממרצ ואולי אפילו מתומכי שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה שזנתה ימינה. אפשרות שניה , לנסות לחבור למרצ – המפלגה הכי קרובה בכל מובן אפשרי לחד"ש, לפחות על פי המצע וההצבעות בכנסת.

והאפשרות השלישית שבה בחרה חד"ש  היא לחבור ל"אגודת ישראל" החרדית-מוסלמית הנקראת המפלגה האיסלמית ול"ישראל ביתנו" הפלסטינית של בל"ד – לאומנות ערבית נטו. במושגי מצאלחה הקומוניסטים בחרו בשבט על פני האידיאולוגיה.

ואם בדובדבן השמאל נפלה השלהבת מה יגידו קשקשני מפלגת העבודה בעיניים?

כאן אני חולק על גוטווין. הוא טוען שהימין המציא את הניאו-ליברליזם הכלכלי – הביטוי המקצועי לחיסול מדינת הרווחה. הימין הישראלי לא המציא דבר מימיו. את הכל הוא למד מבן גוריון וחבריו לתנועת העבודה. כל אבות כלכלת הימין נולדו וחיו בשמאל. דן פטינקין היה האב המייסד. דוד לבהרי, יורם בן פורת, מיכאל ברונו וכל ממשיכיהם היו מבקרים חריפים של מה שנקרא כאן שמאל עוד לפני שהליכוד נולד. האליטה האקדמית הישראלית כיסחה את מפא"י ההיסטורית מימין – בדיוק מהמקום שלימים הותקפה מפא"י בידי הליכוד.

כמו גם בשאר התחומים הפוליטיים גם את שלטון הדת על חיינו לא המציא הליכוד אלא בן גוריון. את ה"מיגזור" – הביטוי המקביל של גוטווין לשבטיות של מצאלחה – לא המציא הליכוד אלא תנועת העבודה. את ההתנחלויות לא התחילו ב – 1977 אלא עשור קודם לכן. את סיפוח הגולן יזם מנחם בגין. אבל את סיפוח ירושלים המזרחית עשה לוי אשכול – לכאורה ראש הממשלה הכי מתון שהיה פה.

העבודה בעיניים

בוז'י הרצוג כבר בכלל לא נבדל מבנימין נתניהו אלא בממדי ההסתה המילולית. הוא וחבריו מוכנים לנקוב היום בגבולות המדינה לשיטתם? לא, בדיוק כמו נתניהו ובנט וליברמן גם. מי המציא את חטיבת ההתיישבות? אורי אריאל או מפלגת העבודה? הרצוג וחבריו דומים כשתי טיפות מים לימין ובהבדל אחד: הם מקרינים פחות שנאה לערבים. זה כל ההבדל. לא שהם שונאים פחות מהימין. ה"מדינה היהודית" שלהם מונעת מגזענות נטו של "הבעיה הדמוגרפית". רק הרטוריקה מעט שונה.

דוגמה כלכלית: האם מישהו רואה את מפלגת העבודה מציעה להשוות את שיעורי המס על הון לשיעורי המס על עבודה? לבטל את פטורי מס והנחות מס להון? אפילו עניין כזה לא עולה לסדר היום. אז על מה יש לדבר?
לאמור: אין כאן שמאל. אין אלטרנטיבה מחשבתית ואירגונית לליכוד. ובהעדר שמאל נותר להצביע רק עבור מגוון מפלגות הימין. וזה נכון גם ליהודים ישראלים וגם לערבים ישראלים. כולנו באותה צרה.

הפתרון אינו ב"אתם" האמורפי. גיא רולניק בדעה שעבודה מאורגנת היא צורה של טייקון – יצחק תשובה לפעילי ההסתדרות. אבל אין שמאל בלי איגוד מקצועי. העובדה שההסתדרות רקובה דומה למערכת המס שלנו. אפשר לתקן גם פה וגם שם. ליתר דיוק: להפוך. בלי התארגנות פוליטית אין שינוי פוליטי. קרל מרקס בנה על זה קריירה וצדק, שלא כמו בתיאוריו על הקפיטליזם המתמוטט.

לכן, ואחזור בסוף לסדרת הטלוויזיה המעניינת והראויה לצפייה, רולניק וזליכה הם ימין שמתחפש בחולצה כחולה עם סרט לבן/אדום של הנוער העובד והשומר הצעיר. גוטוויין הוא שריד לשמאל שיכול היה להיות פה.

לפחות בטלוויזיה, אם לא בחיים הממשיים, זה יוצא מעניין וראוי לצפייה.