השיח הכלכלי במקומותינו מתנהל בשתי
זירות. האחת - הממשלה והכנסת שם עסוקים בחלוקת השלל, כלומר הכסף הציבורי. בין אם
בתקציבים ובין אם בהטבות מס, שאת כולן וללא יוצא מהכלל, היה מקום לבטל. כך נעשה בשבוע שעבר עם התקציב וימשיכו עם מחלת הטבות המס
בימים הקרובים.
זו טיבה של פוליטיקה מגזרית. במדינות
אירופה המערבית והצפונית הפוליטיקאים מדברים בשם טובת הכלל. אצלנו הורידו מזמן את
המסכות. "תגיד לי אם אתה חבר שלי – ואני אסדר לך תקציב או הטבה". ובכדי
לכסות את ערוות ההטבה המגזרית שופכים כסף ללא הכרה וללא גבול על "מערכת
הביטחון". כי זה מה שנשאר ל"עם הספר" – צבא, משטרה, מוסד ושב"כ
– הגופים המעצבים את זהותנו הקולקטיבית.
הזירה השנייה עוסקת באירגונים. וכך,
בעשור האחרון ובמיוחד בסדרת הטלוויזיה "מגש הכסף", מופנה הזרקור לא לכסף
הגלוי שבתקציב אלא למוקדי כוח כלכלי. לפעמים קוראים לזה "הון שלטון".
לפעמים קוראים לזה "מונופולים" ולפעמים "ריכוזיות". כאילו שבכלכלת
ישראל הריכוזיות הומצאה רק לאחרונה. ואלה כמובן הבלי הזמן. כל משטר קפיטליסטי היה
והווה ריכוזי בידי מעטים. מותר לפעמים לקרוא את רוזה לוקסמבורג ואולי שבימאי מגש
הכסף יעשה עליה סרט. מאוד יהודי ומאוד חינוכי.
פטפוטי הריכוזיות
וכך אחרי שנים ששכחנו את קשריו עם לשכת
נתניהו צץ וזרח ירון זליכה כלוחם למען האזרח הקטן שנעשק בידי אותם מונופולים
ובשבוע שעבר נודע כי שירותיו כיועץ נשכרו בידי יו"ר ההסתדרות. מה שהוציא את
פטפטני הכלכלה מדעתם.
פטפטני הכלכלה יושבים בשני מוקדים:
בצמרת משרד האוצר ובנק ישראל ובתקשורת במובנה הרחב. מה שמאפיין את פטפטני הכלכלה
זה שיש להם תמונה בראש – קוראים לזה מודל – והם עסוקים בהתאמת המציאות לתמונה
שבראשם. האם יש קשר בין המציאות לתמונה? על פי רוב – לא. אבל העובדה הזו לא מפריעה לפטפטת.
כאמור כלכלת ישראל ריכוזית (כאילו
שכלכלת יפן היא לא). ויש בה גופי ענק שעושקים את כל השאר. מתברר, כך הפטפטנים,
שבין העושקים נמצאת גם ההסתדרות. ולכן ירון זליכה "בגד" ועבר לשרת את
ההון הגדול.
הטייקון ניסנקורן
זליכה הוא לא הסיפור אבל הפטפוט בהחלט
כן. כולנו מבינים שאם אסם מייצרת ומייבאת 80% מהפסטה הנצרכת – יש בעיה. איך
ההסתדרות עושקת? במציאות היא ממש לא. תפקידה, לפחות לפי ראשי האירגון הזה, הוא לעמוד
מול המעסיקים ולנהל מו"מ על שכר. אם כבר השכר בישראל נמוך מדי. אני לא מכיר איש שטוען שהשכר –
החציוני והממוצע גם יחד – גבוהים מדי. מי שמסתכל על המציאות, ולא על התמונה בראשם
של כלכלנים – יודע שכוח הקניה של השכר לא זז כמעט עשור. אילו חלקו של השכר בהכנסה
הלאומית היה היום כמו ב – 1995 השכר הממוצע היה גבוה ב – 1,500 שקל לחודש.
ההסתדרות
היא כישלון מוחלט.
אבל מה בדבר שכרם המופקר לכאורה של
עובדי חברת חשמל? אם נפטר את כל 12,000 העובדים – אין עובדים ואין שכר - מחיר החשמל ירד מ 55 ל – 50.5 אגורות לקילווט.
בראבו על העושק.
נניח, מותר לשחק בנדמה לי, שלא היתה
הסתדרות. איך שכר העובדים היה נקבע? בחוזים אישיים, כמובן. ומה היה שכרה של פקידה
בעיריית עכו? –חצי ממה שהוא היום. כי מה כוחה מול מונופול הממונה על השכר במשרד
האוצר? אפס אחד גדול.
(פורסם ב"ידיעות
אחרונות" ב – 24.11.2015)
