המשנה ליועץ
המשפטי לממשלה, אבי ליכט, הסביר השבוע בוועדת הכלכלה של הכנסת את הקשיים במניעת
מונופול בהפקת גז טבעי. לדבריו הליך שהיה מביא לכך ששלושת השותפים בשדה הגז לוויתן
(הגדול שהתגלה עד כה במזרח הים התיכון) היו מתחרים זה בזה היה לוקח 10-12 שנה. הקפאת
הגז לתקופה כזו היה גורם לנזק גיאופוליטי עצום.
כפקיד של המדינה
מובן מדוע הוא מדבר שטויות. הוא צריך לרצות את אדוניו הפוליטיים מממשלת הימין
הקיצוני. אלא שליכט עוזר להבין מדוע החלופה שכמה ממתנגדי הממשלה מציעים – אותה
תחרות אומללה – היא מטופשת לא פחות.
קשקוש גיאופוליטי
מילה על השקרים
הגיאופוליטיים. ישראל לא הרוויחה גרם גיאופוליטי מכך שקנתה גז ממצרים, לא הפסידה
דבר כשמצרים הפסיקה למכור גז, ולא היתה מפסידה גם אלמלא נמצא גז לידינו. ישראל גם
לא תרוויח דבר גיאופוליטי אם תמכור גז
למצרים ולירדן. המשטרים בשתי המדינות האלה כל כך רקובים ומאוסים שאין בהם רווחים לישראל.
כל מדיניות שפויה היתה שומרת מרחק מהאדונים הלא מכובדים א-סיסי, עבדאללה וחבריהם
בסעודיה ובמקומות אחרים.
אלא שחלק
ממתנגדי "מתווה הגז" הממשלתי – כלומר הסכם הכניעה שבין ממשלת ישראל
לאותו מונופול – נתלים בעניין התחרות שלכאורה מתפספסת בהכשרת המונופול. לא היה ולא
יכול להיברא.
חיסול המונופול
הסבר: הממונה על
ההגבלים העיסקיים ניסה לשכנע את עמיתיו לממשלה כי הדרך הראויה לטפל בעתיד משק הגז
היא לפצלו. בין מי? בין שלושת השותפים למונופול הלא הם דלק, רציו ונובל אנרג'י.
ואז במקום שלושה שותפים שהם ביחד מונופול (דורסני, איך לא?) היינו מקבלים שלושה
מתחרים. וכך, כולם יודעים, התחרות תביא להוזלת הגז.
איך מפצלים מקור
אחד בין שלושה? כאן התפתחו שתי אסכולות. היה מי שטען שהמונופול יפיק במשותף את
הגז, אבל כל שותף ימכור את חלקו היחסי בגז בנפרד.
והיה מי שטען
שצריך לחלק את שדות הגז בין השותפים כך ששדה לוויתן היה עובר מהשותפות המונופולית
לשותף א', שדה תמר – המופעל היום כמונופול של השלושה – לשותף ב'. ואילו שני שדות
אחרים – כריש ותנין – בידי שותף ג'. ואלה היו מכסחים את הצורה אחד לשני לתועלת
מדינת ישראל.
החלופה האחרונה
הזו היא המועדפת על הממונה על ההגבלים ועל כך אמר ליכט מה שאמר.
לבסוף,
במו"מ לא ממש מייגע, הגיעה הממשלה להסכם עם שותפי המונופול שבו שדה לוויתן
יישאר בידו. תמר יוצא ממנו בעוד כך וכך שנים, כריש ותנין יימכרו ויהיה מחיר מירבי
( כמעט 5 – שהוא גבוה במיוחד) לגז שיימכר בישראל.
על זה יצא הקצף
של מתנגדי ה"מתווה". הם רוצים תחרות והממשלה מקלקלת.
והם נבונים כמו
ליכט וממשלתו.
התחרות שלא תהיה
אין דבר כזה
תחרות בין שלושה. במיוחד אין כזה דבר כאשר שלושתם מוציאים את הגז מאותה באר. השבוע
הודיעה הרשות להגבלים עיסקיים כי אין דבר לא חוקי בהחלטה של "הוט"
ו"יס" – שני ספקי תשתית טלוויזיה – לייקר את מחיר שרות ה – VOD שלהם בשיעור דומה ובאותו
היום. כבר שנים שהבנקים – יש כמעט 20 במדינה – משנים את מחירי העמלות בשיעורים
דומים באותו שבוע. איך זה שאין תחרות בבנקאות? ואיך זה שכאשר חייבו את הבנקים
למכור את קופות הגמל כדי לצמצם בכוחם – דמי הניהול דווקא עלו? ואיך זה שאנחנו חיים
עם שני בתי זיקוק לנפט בלבד בתחרות גיחי-גיחי? ויצרן אחד של מלט ויבוא מצחיק?
ויצרן אחד של קוקה קולה ובלי יבוא כלל? ועשרות יבואני מזון ומחירים בעננים?
אלה לא מקרים יחידים.
תחרות, כמוגדר בכלכלה, היא היוצא מהכלל. הכלל הוא שיש – במקרה הטוב – תחרות מאוד
מוגבלת. השאלה שכל ממשלה צריכה לשאול את עצמה היא איך לטפל בתחרות המוגבלת. השאלה
שכל ממשלה לא צריכה לשאול את עצמה היא איך לייצר תחרות בין מעטים.
אבל מתנגדי
המתווה, למשל מבית "דה מרקר", מתעקשים להמציא תחרות במקום הכי בלתי
אפשרי: כשיש מקור אחד שממנו שואבים גז. או אולי 3 מקורות. בדיחה בכלכלה.
אז מה ראוי
לעשות בגז?
פתרונות בית ספר
הכי טוב להלאים את שדות הגז תוך תשלום כפול מההוצאות למי
שקיבלו זיכיונות. במקביל, להודיע כי לא יהיה יצוא של גז טבעי הן כדי להימנע מנזקי
"המחלה ההולנדית" והן כדי להשאיר גז לנכדים ולנינים.
הפתרון השני הוא
להכריז של שלישיית הזכיינים כעל מונופול. וככזה המחיר שבו יימכר הגז לצרכנים הוא 2
ולא כמעט 5 כפי שנקבע. זה מחיר שמכסה הן את העלויות בפיתוח והן רווח של 30%. צריך להודיע למונופול כי עליו להניח בתוך שנה
וחצי צינור משדה תמר ובתוך שלוש שנים צינור מכל אחד משלושת השדות האחרים. ולא –
יולאמו השדות אך הפיצוי שישולם לא יעלה על גובה ההוצאות שנעשו עד היום. במקביל
ייאסר יצוא גז כמו בחלופה הראשונה.
