15 בדצמבר 2015

סיפור על כבל


י"ב הוא קשיש. את רוב שנותיו חי בימים שספר ועיתון הודפסו בעופרת. המילה דיגיטלי טרם הומצאה. הוא עבר משבר כאשר טלפון החוגה הומר במקשים וכמעט נשבר עם הסלולרי עם לחצנים. הסמרטפון חייב את ילדיו לתת לו קורס מיוחד ובהזדמנות זו למד להפעיל את הממיר המקליט לטלוויזיה.
לפני כמה חודשים הורתה בת הזוג להקליט את הסידרה "כפולים". בתום  מבצע ההקלטה התברר שפרק 8 לא הוקלט. "יש את זה באינטרנט" אמרו הילדים. "תחבר את המחשב לטלוויזיה."


לחבר מחשב לטלוויזיה? הלך י"ב לחנות המחשבים הקרובה ושם הציעו לו שני כבלים. האחד לתמונה והשני לקול. "זה יעלה לך 220 שקל". בעצם, הוסיף המוכר "יש כבל אחד שעושה את העבודה", אבל אצטרך להזמין ויעלה לך 120 שקל.

י"ב הלך לקניון הקרוב ובחנות "באג" אמרו לו שהכבל יעלה 70 "אבל תבוא בשבוע הבא. אין עכשיו". מול הקניון היתה חנות לצורכי חשמל ושם מצא את הכבל מבוקש  ב – 40 שקל.

הפנטזיה של הכלכלנים

לא גז טבעי. לא בנקאות. לא רשתות שיווק אימתניות. כ-ו-ל-ה כבל של מטר בתחרות חופשית בין ספקים. ללמדנו....

ללמדנו שמבלבלי המוח המקצועיים על "תחרות" מקשקשים מהפנטזיה הנלמדת במוסדות להשכלה גבוהה. שם מלמדים שב"תחרות חופשית" מתקבל מחיר אחיד, זול וביעילות כלכלית. לא מכבר דיבר פרופסור צבי אקשטיין בזכות מתווה הגז ובמיוחד ציין את המחיר שנקבע –"שהוא נמוך מהמחיר הבינלאומי". מה המחיר הבינלאומי של כבל למחשב? 120? 40? זה מסוג ההבלים המושמעים בידי מומחים כדי להתנער מאחריות.

כאשר יש מונופול אפילו בנימין נתניהו מבין שצריך לפקח עליו, והאחריות עליו. אבל אם יש תחרות – ומתווה הגז הוא דוגמה לתחרות בבלוף – האחריות לא שלו אלא של "המחיר הבינלאומי" – שלא היה ולא נברא ולא קיים אלא במוחו הקודח של הכלכלן המבקש לשחרר פוליטיקאי מאחריות.

מכון התקנים למשל

ח"כ רועי פולקמן (כולנו) הניח על שולחן הכנסת הצעת חוק לביטול המונופול של מכון התקנים. מי יצביע נגד חיסול המונופול הדורסני הזה? ונניח שהחוק יעבור ויקומו עוד שני מכון תקנים. אז? אז יקרה רק דבר אחד: היום הממשלה צריכה לתת דין וחשבון על מה שמעולל המכון הזה (נניח, לשם העניין, שהוא מעולל דברים איומים). כשיהיו שלושה – יש "תחרות" ובעיקר אין אחריות ממשלתית. אז לך תחפש מי אחראי לקומקום שקיצר לך את הבית וקיבל תו תקן מאיזה מכון עלום שם.

כרטיסי אשראי לשנינה

אתמול הגישה ועדת שטרום דו"ח על "תחרות" בהנפקת כרטיסי אשראי (וגביית עמלות מעסקים בגין השימוש בהם). היום שלושה בנקים שולטים בשוק. למה שאר הבנקים לא משחקים במגרש הזה? למה עוד שבעה יזמים  לא משחקים בכסף הזה? ומה ממליץ הדו"ח במאבק נגד הבנקים המנפיקים? שייאסר עליהם להנפיק כרטיסים כמה שנים. וואו? כאילו ששכחנו מה קרה כשחייבו את הבנקים למכור את ניהול קופות הגמל. רק דמי הניהול עלו.
ללא הבנקים בכרטיסי האשראי מי ינפיק אותם? ובמי  יתחרה המנפיק החדש? ואם לא יתחרה, איזה מחיר יגבה?

אלא שמצג השווא של כאילו תחרות בכרטיסי האשראי הוא הפטור שהמחוקק והממשלה נותנים לעצמם מאחריות לעמלות הנשך הנגבות מהעסקים. הרי הרבה יותר פשוט לומר: העמלה תהיה 1% לכל היותר. מה רע בזה מול שלל ההמלצות של אסופת פקידים שמשחקים בקקי הפיננסי.


(פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב – 15.12.2015)